עוד צעקה,
עוד גל של אכזבה מתנפץ
אל חיי השרטון שלי,
מתדפק על יומי בתזמון גרוע
כמו גשם ביום קיץ לוהט,
מנסה שלהימנע משלבור את רוחי,
מנסה רק למתוח אותה עד הקצה,
לשנות אותה, לענות אותה.

הסתיו בפתח
ואתו נעלם קמצוץ התקווה האחרון,
שעוד איכשהו, היה קיים באיזשהוא
חדרון אחורי בראשי,
נעול מאחורי סורג ובריח
אבל קיים, לפחות עד לאותו רגע.

התקווה
שעד אז היתה דבר מוחשי, ממשי,
שעד לאותה שניה יכולתי להחזיק בידי
ללטפה, להטיח לכל עבר, ועדיין היתה קופצת עלי
כמו אחוזת טירוף, כבר לא זינקה בחזרה.

עכשיו היא שוכבת שם, אפורה ועצובה
נשארה לבדה, פצועה, מדממת,
מנסה להתרומם, אך מבינה שכעת,
אין היא יותר מפיסת עולם אחרונה שגוועת,
ומשאירה את העולם הזה
דהוי, טיפש,
חסר כל זכר לעולם שפעם היה פה,
או שאולי לא היה קיים בכלל.