החלטתי אתמול, באיחור של עשרים שנה, שהחורף הזה יהיה שייך לך.
עם כל המוזיקה של עלים נושבים על פרצופים ממוגנים במעילים. עוד
יעברו בי רעיונות של בית קפה קטן וצדדי, עם ספל מהביל ביד אחת
(היד השניה תאחז בעיפרון), שמחביא בתוכו אלכוהול, ופרצופים
בודדים של מלצריות שישתקפו מחלונות ראווה רטובים.
המרחק של כמה שנים ושקט עשו את שלהם. למדתי לשתוק את האהבה הזו
אליך. אתה רחוק עכשיו, אולי יושב בבית, אולי בעבודה. אינך זוכר
את קיומי, אינך מודע לעין הבוחנת ולעיפרון שמתווים קווים דקים
של אפור על הגיליון הקטן. ציירתי אותך כבר באלף הבעות, ועדיין
לא הצלחתי להבין את קסם העיניים. הוא אף פעם לא יוצא מבריק
מספיק, מבזיק מספיק. יום יבוא ותקבל מעטפה גדולה עם הרבה ממך.
יום אחד אשלח. בינתיים נותנת לאלכוהול למלא את מה שחסר בציור.

קשה לאהוב בגיל ארבעים כמו בגיל עשרים, לאה נאנחת מולי. היא
לקוחה ותיקה ונודניקית עוד יותר ותיקה. אני רק רוצה שהמשמרת
תעבור. לחזור הביתה ולבכות אל הכרית. לאן היא הלכה, הבת זונה.
היא הלכה לפני שבוע לשחק עם ילדה אחרת, עונה לי קול פנימי חזק
ורועם. מתגלגל בי, מכאיב בכל נשימה. נורית לקחה התפוח. גם את
הלב.
נורית נורית. חרא של שם יש לה. למה הלכת ממני. אני שונאת אותך.
נסיכת הלילה השחור שלי. הבית ריק. אין חתולה אין נורית אין. יש
קפה ללקוחה המתמידה שלנו. מילאתי לה שוב את הכוס, מוסיפה טאץ'
של רום. סוער מדי. איש לא נכנס לסמטה הזו. החורף הירושלמי,
כשהוא בא, אז הוא בא חזק. כמו נורית.
אבל הכל כמו נורית מאז שהיא הלכה.

אני רוצה לשכוח. הולך בגשם המזוין הזה סמטאות על סמטאות. חורך
ברחובות שנאה. ממילא ירושלים רגילה לאנשים כמוני. האבן נחרצת
עוד קצת מכל אחד מאיתנו. לכן חריצים מעמיקים בכל הסמטאות.
קשה למצוא כאן אבנים חלקות. כמו שקשה למצוא נשים רכות.
כולן אבנים. אני מנסה להתקשות. המים לא יחדרו אותי.
מצידי, שתבוא דלקת ריאות כבר. אולי אתעלף ואז יהיה לי שקט
ממנה.
אני שונא את הזכרון של פניה. לא רוצה את חיוכיה.
אם היא לא היתה מתה, הייתי הורג אותה.
מחוץ לבית הקפה השכוח הזה, האור היחיד ברחובות הקרים, אני רואה
מבעד לזכוכית רטובה השתקפות שדומה לה.
אבל היא לא כאן, אני נושך שפתיים, היא לא כאן ולי יש ללכת
לאוניברסיטה ולהמשיך לחיות.
אני שונא אותה. אני מזכיר לעצמי לשנוא אותה בכל נשימה שלי,
שישרוף לי חזק. אני ספוג מים ועדיין בוער מכעס. שהיא העזה ללכת
ככה.
החוצפה שלה היא הדלק שלי. רק שחור אני רואה. רק שחור. נשרף.

פתאום המלצרית (סיגל? מיכל? אני אף פעם לא זוכרת את השמות
שלהן. הן מתחלפות כל כך מהר), רצה החוצה, במין טירוף כזה
מוזר.
רמי הברמן ואני הרמנו גבה, הטבחית יצאה, מנגבת ידיים במגבת
אפורה. היה שקט מוחלט לרגע.
היא צועקת משהו, אני לא שומעת, הברמן מחייג. לאט לאט אני
מתקרבת, לראות מה המהומה. בחור צעיר שוכב בגשם, עיניו פעורות
למעלה. הוא מפרכס. לרגע זה נראה כאילו אנחנו עדים למוות מהרעלת
ציאניד. ריר נוזל מפיו, וכל גופו רועד ונחנק.
היא תופסת לו את הלשון, הוא מפסיק להיחנק. "מד"א בדרך," צועק
לה הברמן. היא ממשיכה להחזיק אותו, מלטפת את ראשו, מחזיקה אותו
היטב, שלא יחנק.
יש לה כוח לסיגל-מיכל. וגם תושיה. אני מתחילה להעריך אותה.
אולי אגיד על כך מילה טובה לדוד, הבעלים.
הגשם הזה מטורף, אבל הוא לא עוזר לבחורצ'יק. ההוא עדיין מפרכס.
זה נראה כמו כלבת, למרות שברור שזה אפילפסיה. איזו דרך מחורבנת
לגרום למישהו לאבד שליטה על עצמו, אני משדרת מחשבה לאלוהים.

רגע אחד הוא הסתכל עליי, מבט חודר שובר הורס זכוכיות. בשניה
הבאה הוא על המרצפות של הסמטה, מפרכס. ותודה למד"א בכיתה י'.
לתפוס את הלשון. להרגיע אותו. לנשום עמוק. לא להיבהל.
לצעוק שיזמינו אמבולנס. הוא בערך בגילי. כתמי שכול תחת
העיניים. ככה אמא שלי קוראת לזרמים הכהים האלה, העמוקים מתחת
לעיניים. "במקום שקיות, העיניים שוקעות ומשאירות חלל לדמעות."
היא אומרת, ואני תמיד צוחקת על ההסתכלות המוזרה הזו שלה על נפש
וגוף. בטח סתם לא ישן בלילה. כאילו שזה נכון. סתם אמונות
טפלות.
הוא רועד, מזיל ריר. משתגע.
ומי שמטייל ככה לבד ברחובות בלילה כזה, בוודאי משתגע מגעגוע
למשהו אחר, חם יותר.
זה יכול להביא כל אחד להתקף. כל סוג של התקף.

הלב פועם עדיין. היא מתה היא מתה היא מתה היא מתה היא מתה.
גם אני בדרך לשם.
שוכב בסמטה המחורבנת הזו, לשון בחוץ, כל האיברים רועדים.
בוא וקח אותי, אני צועק אל השחור של השמיים. אני שרוף. קח
אותי.
כלום לא עונה לי. שלווה מוזרה מלטפת לי את הראש. תן לי ללכת,
יא בנזונה.
אם לה מותר אז גם אני רוצה.
ואני לא מוכן לקבל לא כתשובה. אם לא היום, אז מחר. ואם לא אז,
אני עוד אגיע למעלה, לחרוץ לשון ודין לזה שהחליט שלה מותר
לעזוב ככה.

החובשים מגיעים. אחת שמנה ואחד גבוה, בודקים דופק. הוא עדיין
מעולף. רמי הברמן גרר אותו פנימה. לוחצים לו על הטרפזים חזק
חזק. הוא מתעורר. אני מחייכת אליו. הוא מטושטש לגמרי.
"בית חולים", מזמזמת החובשת השמנה סביבו.
"מה?" הוא מעפעף. "לאן?"
"לבית חולים. היה לך כנראה התקף אפילפסיה. אתה צריך לראות
רופא."
"לא, לא. אין צורך. אני אדאג לעצמי."
הם מתלחשים, השמנה והגבוה. מזמזמים שכנוע. מעצבן לצאת מהמועדון
אל הקור של לילה כזה.
אחר-כך הם מתקפלים. לוחשים לי לתת לו תה עם מלאן סוכר,
שיתאושש.
הוא יושב על הכורסה הקטנה, נראה ענקי פתאום.
כוס התה מגיעה אליו. הוא מחייך מריר ואומר "אני רוצה קפה".
"עם או בלי אלכוהול?" שואלת לאה. כולנו צוחקים.
"עם", הוא מחייך שוב את החיוך המריר והעקום הזה. מסתכל על תגית
השם שלי. "מיכל, את יכולה לדאוג לזה?"
"בשמחה", צועק לו רמי.
עכשיו כולם מדברים מהר על כל הדרמה. לאה צועקת שילך לרופא.
אני חושבת על נורית. ועל כמה שאני חזקה.
ומין משהו קטן בתוכי נהיה בבת אחת אופטימי. כל הרטיבות העלובה
הזו עלי, והבוץ מהסמטה, וכל הקור הזה. אני פתאום יודעת שיבואו
ימים אחרים. יש עוד תפוחים בחצר.

את החורף הזה, אני מחליט פתאום, אני מקדיש לחיים שלך.
היו לך חיים חצופים, גסים, בקווים מטורפים של אדום ושחור ולוהט
וקרח.
הלילה אעשה אשה מבוגרת ממני, לזכר הפעם ההיא עם אלכס, עורך
הדין המבוגר, שטענת שהיה הזיון הכי מדהים מכאן לטימבוקטו ואני
קינאתי.
מחר אלך לאוניברסיטה ואעשה עיניים למרצה לכלכלת מאקרו.
אחר כך אשתה קפה עם המתמחה שלה, ואמזמז לה את הירך, כמו שאת
עשית למתמחה במשפט פלילי. בזוויות העיניים אני מקלל אותך
ומחייך. היו לך חתיכת חיים, זונה שלי. היית אוהבת מאוד לראות
אותי חוטף התקף אפילפסיה מרוב כעס עליך.
היית צוחקת. כמה אהבתי לראות אותך צוחקת.
אני עוד אסגור איתך חשבון. אני נשבע לך, את עוד תשלמי על
ההיעלמות הזו. יהיה לי מאוד קשה לסלוח לך.
אבל אני רוצה לסלוח לך. משהו בי, עקשן כמו ילד בן ארבע, רוצה
כל כך לשאול אותך עכשיו, מהשקט החמים, מריח הצמר המתייבש של
בית הקפה החמוד הזה -
תגידי, אם אסלח לך, את תחזרי?