[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענת אבישר
/
אל תתנו לשמש לרדת

הווריד הפתוח נראה יפה בהרבה, ככה שהכל ניגר ממנו. כמה נפלא.
התמונה האחרונה תהיה של יופי. סמיך וארגמני מלכלך לבן שקוף.
וכאב. כמו הזיכרון הקטנטן של נעלי הבית שלך, אדום לבן כואב.



אל תתנו לשמש לרדת עליי, אלטון וג'ורג' שרים לי יחד באוזניות.
אני הולכת הכי מהר שאני יכולה, כמו תמיד. כאילו משהו חזק מאוד
מושך אותי קדימה, לחיבוקו הלא תמים כלל של דיזנגוף. הוא נמתח
מולי, מלא בשעשועי רחוב וגברים מעוצבים יתר על המידה. שמלות
כלה מרעידות בי את הצעידה מהר יותר. לא רוצה להביט עליהן.
ההליכה הזו בסוף כל יום, ברחוב המחשיך, עושה לי תמיד קצת קר
מדי בפנים. אפילו באמצע אוגוסט זה היה כך. אני גרה פה כבר יותר
מדי זמן.
הדלקתי אור בחדר המדרגות שלי. העזובה היתה שם בדיוק היכן שהיתה
בשבע וחצי בבוקר. עכשיו כבר שמונה בערב. אני רוצה הביתה. הדירה
לא סיפקה את הצורך. קירות אפרפרים ורצפה מוכתמת מאוד לא נותנים
הרגשה ביתית במיוחד. לו היה לי חתול, לפחות היו מי שיילל אליי
כשאגיע הביתה, אבל בעל הבית שונא חיות בית. חוזים מכילים את
הבדידות בילט-אין בעיר הזו. הדלקתי את מפזר החום, מגרשת מהחדר
את הקיפאון. זה לא עבד, כמו בכל ערב. הרהרתי באפשרויות המרתקות
שעמדו בפניי בערב שכזה. הטלוויזיה שידרה טמטום, בצ'אטים אי
אפשר לחבק. הערב הזה מוגבל מאוד באפשרויות שלו.
הבקבוק האדמדם חייך אליי. הרמתי אותו ממקום מושבו על המדף ליד
המיטה. הכוס הלא שטופה חבקה לי את הרך של כף היד, מחכה לשימוש
החוזר בה. אחרי המילוי השלישי הכל התחיל להתרחק. הראש נותר
כבד. לפחות השינה תבוא מהר יותר. הראש נשען לאחור, צופה
בתמונות המתכהות של הזיכרון שלי. הוא כמו חתול, הראש. מתרפק על
מה שרק אפשר.



הרוח הקרה העירה אותי. שש בערב. כבר לא אגיע למשמרת של היום.
החלון נותר פתוח, מזכיר במעומעם את מאורעות אתמול. משהו לגבי
לקפוץ או לא.
קומה שלישית. הייתי שוברת רגל והיה לי תירוץ לעבודה היום. אני
והפאתטיות נצא לשתות קפה בטריינינג עוד מעט. קפאין יכול לעשות
להאנג אובר רק טוב. או שלא. זה לא באמת משנה.



הפלאפון מצלצל בלי הפסקה. הבוס שלי בהיסטריה. אני לא עונה. בית
הקפה שקט, אין פה הרבה אנשים בחורף. השוקו שהזמנתי לי, כמה
ילדותי, עושה לי דמעות. אני מפצירה בעצמי לשחרר. המלצרית קצוצת
השיער מוודאה אותי מדי פעם, בודקת בזהירות את הדופק.
"הכל בסדר?" היא שואלת בטון מודאג. עיניה מזכירות את שלך,
בכנות הדאגה.
"כן. יהיה טוב." אני מחייכת לאט. רחמים עצמיים זו בריכה לאחד
בלבד. היא רק מזכירה אותך, היא אינה את. לו היית כאן הייתי
אומרת לה באובר דרמטיות שאני מרחמת על עצמי מכל הסיבות
המוצדקות.
כמה אהבתי להצדיק בפנייך הכל. צריך סיבה לבכי. אי אפשר להיוולד
עם תחושת זרות, ולאגור לזה הוכחות כל השנים. זה לא מספיק. צריך
סיבה קונקרטית, רלוונטית, והוכחה (רצוי משפטית) לכאב. שיהיה
מושלם. אני צוחקת להגיון של עצמי ובוחשת קפה קר כבר. שום דבר
לא מושלם. בסוף אכנע ואתקשר למישהו. אני לא יודעת אפילו לרחם
על עצמי כמו שצריך.



"היי. רציתי לשמוע קול ידידותי, אז התקשרתי." אני נבוכה.
"לא, זה בסדר גמור," את מגדילה רוח, "אין בעיה. קרה משהו?"
"כלום באמת. הכל כרגיל. סתם, דיכאון חורף."
"את בטוחה שזה הכל?" לרגע קולך נשמע קרוב כל כך, כמו היית לידי
והנחת יד חמה על הכתף.
"לא יודעת. אולי צריך לחפור עמוק מזה." אני מנסה לבקש.
"אני מצטערת, יקירה. אני בעבודה, אני לא יכולה לדבר עכשיו."
אני ממהרת להסתיר. הדמעות מתחילות לי, שלא תרגישי. "לא לא, זה
בסדר גמור. דברי איתי כשתוכלי."
"תשמרי על עצמך," את נאנחת.
"אשתדל." אני מחייכת בכוח. "ביי."



למה לא יכולתי ללחוש לך שעצוב. פשוט ככה. לא דרמה ולא נימוס
פולני. ככה, ילדותי.
"עצוב לי, וזה כבר איזה זמן." היית שואלת אותי לאט, "למה?"
"לא יודעת."
"מתי זה התחיל?" הסימפטום העצוב שלי, את היית מנתחת בזהירות.
"אולי זה מי שאני. זה די כל הזמן."
"אז סימן שזה טוב לך ככה."
"כנראה."
"למה?"

השאלה הזו מנפצת בי את כל חלונות הראווה בדרך הביתה. אולי אלך
לפאב של הלסביות ואצוד מישהי. גם בחיכוך לבדו יש קצת חום.
כשלשוני תטעם קצה אישה אחרת, אולי אשכח לרגע את הידיים שלך על
הכתפיים. נשתה משהו, לוחש בי ג'וני, וניקח אחת הביתה, נתבשל
איתה וול-דאן, עד שיבש הבשר. אולי גם הדמעות יתפזרו.
הרגליים לוקחות אותי לשם כבר. הרחובות מצמיחים כנפיים, והמבט
שלי הופך רע. כזה שאי אפשר לעמוד בפניו. הגברים בפיצוציה
משירים אליי עיניים הופכים זאבים מורעבים. מריחים מעיניי בשר
משתוקק. אני הולכת מהר, לא מורידה עיניים. שיריחו. דמי הפקר
הלילה. זה מרגיש נהדר. הנשים קצוצות השיער מתרבות סביבי. חוסר
הבטחון צועק משפת הגוף המגושמת שלהן. אי נוחות, כמו חגורה לא
מתאימה, או ג'קט קטן מדי. הגב זקוף, החזה מורם. אני כל כך יפה
כשאני רעה.
הבטחון העצמי עולה עם כל צעד, והקצב של הפסיעות מתפשט באיטיות
לא אופיינית. אין לי לאן למהר או ממה לברוח, כאן זו הממלכה
שלי. הבאר האפלולי מלא פנים רכות ומורעבות תשומת לב. אני ממלאה
את העיניים בהבטחות שקר יפהפיות. הפה מתמלא שתייה, ועשן
הסיגריות מסתלסל ממני, נידף באוויר. אני מרגישה כמו ריטה
הייוורת' של הלסביות.
היא מסתכלת עליי ממרחק, אחר כך מתקרבת. אני יכולה ממש להרגיש
כבר את התנועה של הלשון שאחצוב בתוכה, מפתלת אותה סביבי. בואי
הנה, אני לוחשת בעיניים.
היא מתיישבת לידי, כבר צייתנית.



כל כולה נעוצה על קצה הלשון שלי, מתפקדת לקצב המוכתב. פיתוליה
כבר אינם רכים, עצמות האגן שלה סביב הכתפיים שלי מעוררות בי
רעב נוסף. סטייק עסיסי מונח לי במיטה ואני טורפת אותה. צימאון
ורעב, שלובים זה בזה. גחלים לוחשות אני אעשה ממנה. אני אטגן
אותה על הלשון, באצבעות אבעיר את מה שישאר ממנה.
היא מתחילה ללחוש, עברנו את מחסום הקול, ג'וני מביט בי מרוצה
מהמדף ליד המיטה.
הרעידות שלה מתחילות להשתלט על החדר, ואני נשארת יציבה. פיתולי
סטייק הופכים לרעד מתמשך. היא הופכת גוש פחם בוער, ממעכת  את
כתפיי, כמוך, לעזאזל. לא תניחי לי. היא נשענת בבת אחת לאחור,
רגליה מתכווצות. אני מודה לאלוהי הרוע שזה נגמר עכשיו. הדמעות
כבר בוכות בעצמן. רק ג'וני שם לב. החושך משאיר אותי ריטה
הייוורת' מיסתורית, מעשנת סיגרייה וצוחקת בקול נמוך
ונונשלנטי.

אני מעשנת עוד סיגרייה. אור ראשון עולה. ההיא כבר נרדמה מזמן,
ממלמלת מחמאות. אני חושבת איך בבוקר אקח את הסכין באמבטיה.
ויודעת שלא. הבדיחה היא שגם זה יזכיר לי אותך.
אני לוחשת אל הכרית את מה שהייתי לוחשת על אוזנייך.
קולי שובר את הדממה.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
...ואז הגיע
החבר של שלי.
חמקתי מהחלון,
נפלתי,
ונשבר לי הזין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/2/05 19:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת אבישר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה