לא רציתי שאף אחד יבוא להלוויה שלי.
אמא שכנעה אותי.
היא אמרה שכולם רוצים לראות אותי פעם אחרונה,
לחלוק לי כבוד...בלה בלה בלה...
בסדר! בסדר אמרתי לה (העיקר שתפסיק לדבר) שיבואו.
אבל בלי בכי!
בסדר היא ענתה בלי בכי.
כבוד אחרון. כל החיים הם שמו עלי זין
ועכשיו שאני מת הם רוצים להיות איתי?! (לעג)
אמא הלבישה אותי יפה,
אחרי הכל זו הלוויה,אתה לא רוצה שהם יזכרו אותך מוזנח?
נסענו לבית הקברות...
נשאו עליי תפילה, כולם בכל זאת בכו.
אמא, אבא, הדודים הדודות...הם בכו!
ואני צעקתי עליהם: הבטחתם! הבטחתם שלא תבכו! הבטחתם!
אבל הם כבר לא שמעו או הקשיבו...(כאילו שבחיים הם כן הקשיבו
לי)
הם לקחו אותי ובכח הרימו אותי על אלונקה,
אני יכול לבד! צרחתי.
                           וכלום.
שתקתי הבנתי שזהו זה.
אני מת סופית.
אבל ליד הקבר הפתוח הם עוד נפרדו ממני לשלום
והורידו אותי למטה.
זרקו עלי חול וכסו טוב טוב.(אולי כדי שלא אצא...)
עוד תפילה ועוד בכי.
המלה האחרונה ששמעתי הייתה...
יאללה באו נלך לאכול.
עוד חודש הם יחזרו...ואז שנה...
ואז לפעמים הם יזכרו שיש להם משהו שמת...
מבדידות והשפלה!!!
הם יעצרו
יזכרו לרגע
וימשיכו לחיות...