[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידן סייר
/
פטר וזאב

עוד כשפטר היה קטן, כולם תמיד אמרו שהוא נראה מדהים. היה לו
שיער בלונדיני ועיניים כחולות עמוקות, כמו שיש רק לאירופאים
אבל כול העולם היה רוצה. בשביל המשפחה שלו, ובהמשך גם בשביל
המטפלות והגננות שלו, להחזיק אותו על הידיים וללטף לו את השיער
היה כמו סוג של תרפיה, זה היה השיער הכי רך ונעים שהם ראו
בחיים שלהם. הוא התחיל לגדל את השיער כבר ביסודי כי כולם אמרו
לו כבר אז שחבל שיש לו שיער בלונדיני טבעי והוא לא מגדל, אז זה
בדיוק מה שהוא עשה. כשהוא הגיע לכיתה ח', שזה בערך היה הגיל
שבו מתחילים להתעניין במין השני, כבר היה לו שיער חלק שהגיע לו
עד המותניים והוא היה אליל הבנות של השכבה ואולי של כול הבית
ספר. וככה הוא המשיך לכבוש בעזרת השיער את כול הבנות מסביבו,
עד שהוא הלך לצבא.
פטר התגייס לגבעתי והסתפר יום לפני הגיוס. אין יותר שיער ארוך
לכבוש איתו את הבנות, למרות שהוא עדיין נראה מדהים. הוא
ועופרה, החברה שהייתה לו עד אז, נפרדו זמן קצר לפני כן, ככה
שעכשיו הוא שוב היה פנוי, רק שהפעם לא יהיו מסביבו כול כך הרבה
בנות לכבוש. טוב נו, אז נהיה קצת לבד, גם ככה כבר מזמן לא
הייתה לו את ההזדמנות הזאת.
כבר בארוחת הצהריים הראשונה שלו בבסיס, הוא גילה שהאוכל בצבא
רחוק מלהיות אכיל. בקושי אפשר למצוא מה לאכול, שלא לדבר על
לאכול את זה לפני שכל שאר החבר'ה יתנפלו ויחסלו את הכל. פטר
סיים לאכול את מה שהוא לקח, אבל עוד היה רעב ולא נשאר כלום.
מולו ישב חייל אחר, הוא הכיר את הפנים שלו מהמחלקה אבל לא ידע
איך קוראים לו. הוא בהה בצלחת בשעמום ושיחק עם האוכל.
 "היי," אמר לו פטר. "אתה מתכוון לאכול את זה?"
 "מה? לא, אתה יכול לקחת."
 "תודה".
פטר לקח לו את הצלחת והתחיל לאכול ותוך כדיי כך הושיט לו את
היד.
 "אני פטר".
 "אני זאב".
פטר נאנח.
 "חושב שאתה מקורי? תגיד, אתה לא חושב שכבר נמאס לי לשמוע את
אותו משפט כל פעם שאני אומר למישהו איך קוראים לי?"
 "לא, באמת. קוראים לי זאב".
 "אהה." אמר פטר. "טוב, אתה יודע. חשבתי שאתה צוחק עליי. כמו
כולם."
 "באמת, מאיפה השם הזה?"
 "עליתי לארץ מצ'כוסלובקיה בגיל שנה."
 "נחמד." אמר זאב. "איך שם?"
 "לא יודע, הייתי בן שנה ולא יצא לי לבקר שם מאז. יכלתי לנסוע
לשם בטיול של הבר מצווה, אבל העדפתי לנסוע לצרפת. דיסנילנד
והכל."
זאב עשה מבט של התמסכנות.
 "אף פעם לא הייתי בחו"ל."
 "באמת?"
 "כן, אפשר להגיד שאבא שלי תמיד התקמצן עליי. הוא קרא לזה
לחסוך, אבל אף אחד לא יכול להיות עד כדיי כך חסכן, רק קמצן.
הוא לקח עכשיו איזה השקעה גדולה, לא יודע איך הוא קרא לזה, לא
מבין בדברים כאלה. אבל לפי מה שהוא אומר, עוד שנה נהייה עשירים
והוא יוכל לתת לי מה שאני רוצה. כמובן, יכול להיות שהוא סתם
מדבר ואחר כך ימצא סיבה אחרת למה לא להוציא עליי כסף". זאב טמן
את ראשו בידיו. "אין לי אפילו מושג למה אני מספר לך את זה.
הכרנו רק לפני דקה וזה בטח לא מעניין אותך".
 "זה בסדר, באמת. אתה נראה כאילו ממש היית צריך לדבר על זה".
 "כן, אפשר להגיד. האמת שבגלל זה העדפתי ללכת ליחידת שדה.
רציתי פשוט לברוח מהבית ולעבור למשהו אחר לגמרי".
 "ואני מניח שעכשיו אתה מתחרט על זה".
 "כן, אולי. אבל בטח אחרי השחרור אני אסתכל אחורה ואוהב את
זה".
פטר שמע פעם שהבן אדם הראשון שאתה מדבר איתו בצבא, הופך
אוטומטית להיות החבר הכי טוב שלך, כי ביחד אתם מבינים לאיפה
נפלתם. הוא ידע שלפחות במקרה שלו זה נכון, הוא וזאב הפכו מאז
להיות החברים הכי טובים. למפקדים, שגם ככה הייתה להם סיבה לרדת
על פטר בגלל השם שלו, עכשיו הייתה סיבה עוד יותר גדולה לרדת על
שניהם. הם חשבו שזה מאוד משעשע לזרוק הערות על פטר והזאב כול
פעם מחדש, למרות שהם ידעו שבשלב מסוים זה מפסיק להצחיק ומתחיל
להרגיז, אבל זה לא הפריע להם לשלוח אותם לעשות ביחד תורנויות
מטבח, בליווי משפט בסגנון:
"אני רוצה את הכול טיפ-טופ, שאפילו הברווז בבטן של זאב לא ייצא
רעב מהארוחה!"
האמת שבכלל לא הייתה לפטר ולזאב סיבה להתעצבן. להפך, זה עשה
להם רק טוב, כי ככה דברים מעצבנים כמו תורנויות מטבח הם לפחות
היו עוברים ביחד.





עבר זמן שנראה כמו נצח והגיע יום הורים. כולם כמובן שמחו לראות
את ההורים שלהם אחרי כל כך הרבה זמן, אבל לא שמחו שזה דרש מהם
הרבה יותר עבודה, שהבסיס יהיה מוכן לקראתם. המפקדים שלחו אותם
להרבה יותר עבודות ניקיון מהרגיל וזה ביאס אותם נורא.
 "יאללה פטר, אתה תנקה את השרותים. אתה לא רוצה שסבא שלך
יחטוף זיהום כשהוא יגיע לפה עם הציפור והחתול, נכון?" אמר לו
הסמל.
 "נשבר לי הזין מכול המשפטים האלה". אמר פטר לזאב.
 "לא נורא, מחר ההורים שלך באים. תתנחם בזה".
לא נשאר לו עוד הרבה לעשות, חוץ מלהמשיך לנקות את השירותים
ביחד עם זאב.
כל ההורים הגיעו למחרת. פטר קיווה שגם יעל, החברה של זאב תגיע
לשם, כי הוא רצה לפגוש אותה סוף סוף אחרי כול מה שזאב מספר
עליה. הוא כבר ראה תמונה שלה שהייתה לזאב בארנק, אבל בכל זאת
הסתקרן לראות אותה גם במציאות. היא נראתה מהופנטת כשהוא הסתכל
עליה בעיניים הכחולות המחשמלות שלו ונישק לה את היד.
 "אני פטר".
 "אני הזאב".
פטר נאנח.
 "חושבת שאת מקורית? תגידי, את לא חושבת שכבר נמאס לי לשמוע
את אותו משפט כל פעם שאני אומר למישהו איך קוראים לי?"
היא צחקה.
 "אוף, אל תיקח את זה קשה. קוראים לי יעל".
 "אני יודע, זאב סיפר לי עלייך", אמר פטר. "רק דברים טובים".
עשר דקות אחר כך הם כבר היו בפינה של אחד האוהלים, מוסתרים
מאחורי ערימה של קיטבגים ובעיצומו של סקס פרוע. הם קמו משם
ובדקו שאף אחד לא בסביבה, בדיוק כשזאב נכנס לאוהל לחפש אותם.
כבר היה מאוחר מדיי, הוא ראה אותם.
 "נחמד לראות שאתם מסתדרים טוב ביחד".
 "זאב, חכה. תקשיב רגע...."
 "מה?", שאל זאב. "זה לא מה שאני חושב? תעשו לי טובה שניכם
ותחסכו ממני את ההסברים, כי זה ממש לא מעניין אותי".
כמה ימים אחר כך, הם היו באמצע אימון כשהמפקד קרא לזאב ואמר לו
לבוא איתו. פטר לא ראה אותו מאז, למחרת הוא רצה להתקשר אליו
ולשאול מה קרה, אבל התבייש אחרי מה שקרה בינו לבין יעל. הוא
שאל חבר אחר שלו שדיבר איתו בטלפון ואז שמע שאבא של זאב התאבד
אחרי שהפסיד הכל בהשקעה גדולה שהוא עשה. כלום לא הצליח ולא
נשאר לו כלום חוץ מלתקוע לעצמו כדור בראש.
זאב חזר למחלקה אחרי שבוע. הוא היה יכול להישאר עוד בבית, אבל
העדיף כבר לחזור, להשלים את החומר ולהמשיך את האימונים כרגיל,
לפני שהוא יצטרך להתחיל את הטירונות מחדש.

זאב נהרג בתאונת אימונים, במהלך תרגול נשק של המחלקה. הוא לא
נזהר כשעבר בשטח אש, ונפגע בחזה מכדור שפטר ירה בלי לשים לב
אליו. מאוחר יותר התברר שפטר לא היה אשם, זאב פשוט לא עשה מה
שהמפקד אמר בתדרוך ועל טעויות משלמים. זה לא עזר לפטר להרגיש
שהוא פחות אשם, הוא חשב שדווקא להפך, אולי היה עוזר לו אם הוא
היה מקבל עונש, ככה לפחות הוא היה נושא בתוצאות. אבל הבחירה לא
הייתה שלו ובהלוויה של זאב הוא גילה שאין לו בכלל מה להגיד.
אמא של זאב רצתה לדבר איתו אבל הוא התחמק ממנה, הוא לא הרגיש
כאילו יש לו זכות בכלל לדבר איתה על הבן שלה. עם יעל הוא בכלל
לא רצה שום קשר, אבל היא בכל זאת הצליחה לתפוס אותו שם.
 "רד מזה." היא אמרה לו. "זו לא אשמתך",
 "זו ועוד איך אשמתי. לא רק שהרגתי אותו, גם הייתי אמור להיות
חבר שלו ואז... את יודעת, מה שהיה לי איתך ביום הורים".
 "זה לא קשור".
 "זה ועוד איך קשור", אמר פטר. "זאב לא מת בשנייה, אני חושב
שזה היה בשבילו כמו תהליך. הוא התחיל למות הרבה לפני זה, קודם
הוא איבד את שנינו, אחר כך את הכסף שלו ואז את אבא שלו. הכדור
רק חיסל אותו סופית. אבל אני האשם העיקרי. כמו בסיפור, כולם
עזרו קצת אבל בסוף פטר היה זה שהרג את הזאב".
 "עכשיו אתה עשית את זה", אמרה יעל. "חשבתי שנמאס לך לשמוע על
פטר והזאב".
 "טוב, בכל זאת זה סיפור שמלווה אותי כל החיים, אז פתאום קפץ
לי לראש. לא יודע למה בכלל אמרתי את זה."
לא נשאר ליעל הרבה מה להגיד, אז היא פשוט חיבקה אותו. אבל פטר
לא רצה. נכון, הוא רצה מישהו שיהיה איתו, אבל לא את יעל. לא
אחרי מה שהוא עשה לזאב.
 "אני חושב שאמא של זאב רוצה לדבר איתי. את מוכנה ללכת?"
 "טוב."
יעל קמה משם, אבל רגע לפני שהיא הלכה היא הסתובבה אליו בחזרה.
 "דרך אגב, פטר בסיפור לא הרג את הזאב. הוא בכלל לא מת, הם רק
לקחו אותו לגן חיות. בתור מישהו שהסיפור מלווה אותו כול החיים,
היית צריך לדעת את זה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הקטע בכביש מספר
4
שעובר בין
בנימינה לנתניה
יקרא מעתה כביש
בנימינה נתניה.
על שם ביבי.

יעקב פופק


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/2/05 13:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן סייר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה