"הלב ההוא, שם בפינה, אתה רואה"
אמרו האנשים שעברו במוזיאון הלבבות והסתכלו
"ההוא שם, שכאילו מתחבא, המדמם משהו, עם הפצע שכמעט והתאחה אך
החל לדמם שוב"
"הוא... שבור בעצם, לא?" הביט איש שיחו בלב מזויות שונות וניסה
להבין מה מצבו של הלב המוזר, המבולבל, שנראה כאילו לא מוצא את
עצמו.
"שבור..." הרהר זה הראשון, "כן, יש שבר, אחד כזה שלא ברור
בדיוק ממה נוצר ואיך מאחים אותו"
הקשבתי לשיחה וריחמתי על הלב, כל כך אומלל נראה הוא...
כצפוי, ובאופן טיפוסי למדי לעצמי, מיד התחלתי לחשוב איך לעזור
לו? מה הוא צריך?
איך לחבר בחזרה את החלקים המפוזרים, איך לגרום לו לחייך?
ואם הלב חיצוני לי, לא שלי ולא אני, אז בטוחה אני שאדע איך
לעזור!
אך מה עושים כשהלב השבור הוא שלי?
הלב ההוא כל כך שבור
כל כך כואב
תמיד האמנתי בללכת אחרי הלב...
אך מה עושים כשהלב דואב?
איך הולכים אחריו?
ואם הלב לא מתפקד? למי מקשיבים?
ומה עושים עם
ההוא
שגרם ללב לכאוב כל כך
איך איתו מתמודדים?
הלב כל כך עדין כל כל רגיש
ומה עושים כשמישהו אותו שובר?
כבר התאהבו בי כבר שברו את ליבי וגם
אני שברתי לבבות
אך מה קורה אם
הוא לא מסתפק בפעם אחת
ושובר אותו שוב ושוב?
ואיך יתכן בכלל שאליו אני מתגעגעת??? |
