"הייתי בת שמונה", היא מספרת, "והיינו בבריכה ופתאום המים כיסו
אותי מלמעלה, ולא יכולתי יותר לנשום ולא להגיע החוצה. וכל
הרעשים של האנשים הצוחקים נעלמו, והכל היה שקט, ושליו, ורגוע,
ולא שמעתי יותר דבר, ושמחתי שכך. הכל היה יותר טוב פתאום,
נעלמו כל הבעיות. אחר כך אישה גדולה הרימה אותי והוציאה אותי.
חבל, חבל שלא יכלתי למות אז".
ככה היא מסכמת, חנה, וממלמלת דבר-מה למעלה, דבר-מה שאמור
לפלח את התקרה ולצאת מהבניין ולטוס לאי שם לאוזניו של אל
עליון, שירחם עליה כבר ויביא לה את הבחור שהיא רוצה. "אני כבר
מבוגרת, והדבר היחיד שהיה לי חסר זה שמישהו יאהב אותי. ודווקא
היה איזה מישהו, יש איזה מישהו, אבל הוא צעיר והוא אוהב צעירות
ואני לא חושבת שהוא בכלל יכול להסתכל עלי". היא שמה את הידיים
בין הברכיים ומתנדנדת קצת במקום, ממצמצת ואני מביטה בשיערה
הארוך שהיה פעם אדמוני ובקמטים שנוצרו סביב עיניה האפורות. כל
כך הייתי רוצה לומר לה שהכל יהיה בסדר ושהיא עוד תמצא מישהו
כזה ותצא מפה והם יהיו יחד והיא תצחק כמו שקורה לפעמים (כשאני
מספרת לה בדיחה דבילית או כשאנחנו מרכלים בשקט על הבחור החדש
שהגיע ומתחיל עם כולן) עם שפתיים אדומות וגומות, אבל תמיד.
וזה עושה לי רע, רע ממש. כמעט כמו הרע שיש כשדוד צועק ש:
"סלחתי לו! באמת סלחתי לו! אבל אם אני אראה אותו אני אחתוך לו
את הראש!" ואז נרגע קצת ואומר: "או שאת הרגליים, ככה אני אשב
רק שנה, ירד שליש על התנהגות טובה, אולי נקבל חנינה. אני יכול
גם לשפוך עליו משהו. אם הייתי תופס אותו".
כמעט כמו הרע שיש כשאורית אומרת: "כל מה שאתם אומרים נכון
מאוד בשכל, אני יכולה לדקלם את זה בעל פה. זו לא הייתה אשמתי
והייתי קטנה מדי ולא ידעתי שזה לא בסדר והוא הציע לי טופי כל
פעם והיה שר לי שירים, אבל בלב אני עדיין מרגישה שזו אשמתי".
כמעט כמו הרע שיש כשכולם צוחקים על רינה, עם הפנים
המחוטטות, השיער הקצר הקשי ואותם הבגדים שהיא לובשת יום יום
ועדיין שואלת, "אומרים שאני דומה לבריטני ספירס. זה נכון שאני
דומה לה? או שזו כריסטינה אגילרה. את גם חושבת שאני דומה לה?
הציעו לי שאני יהיה דוגמנית, אבל אני לא רוצה, שלא ימותו כל
הקרובים שלי".
אחר כך אני מגלה שהבחור שחנה חושקת בו הוא אלי אוחנה, שהיא
ראתה פעם באיזה מועדון כשעשו לו מסיבת יום הולדת ואחיה ניגן
שם. בימים של קודם הייתי מספרת את זה ברגע בו היה מזדמן לי
מישהו שישאל איך הולך במחלקה, אבל עכשיו, בימים כתיקונם ואלו
בהחלט ימים כתיקונם, זה שוב מחזיר לכתפיי את צער העולם, את כאב
הרוע, והרוע הזה פולח (איזו מילה נכונה, פולח), קורע אותי
ומזכיר לי למה אני איתם שם ומי יודע אם זה לא יפלח אותי גם
אחרי שאתחזק קצת ואצא חזרה אל העולם הקשה הזה. |
