היום, בדיוק היום, בשנה שעברה, שתלנו שתילים של שמש באדמה.
טיפסנו על סולם גבוה ולקחנו חתיכות קטנות לבנבנות זהובות
מהשמש, עיגלנו אותם, כמו פלסטלינה וזרענו אותם.
ממש פה, בגינה, בערוגת הפרחים הזהובים.
ליד ערוגת הפרחים האדומים.

איך חייכנו שנינו, כשסיימנו לשתול וכל מה שנשאר זה חופן של שמש
קטנה ועגולה בידינו.
אפילו קראנו לזרעים בשמות.
זוכר שקראתי להם שמשים וצחקת את הצחוק המתגלגל שלך, שהתחבר עם
הצחוק כבשה שלי בהתאמה מושלמת בנינו.

ואז הבטחנו שהיום, נחזור לפה שוב, ונראה את השמשים שלנו.
ונצחק שוב, כמו אז.
ונהיה - רק שנינו.
והשמשים.

היום כשחזרתי לשדה,
הבטתי לערוגות עם הפרחים האדומים.
חיכיתי שתבוא.
אבל נשארנו רק שנינו - אני והשמשים.
שנינו, זהובים.
ספק פורחים.
כי אתה, אתה... הלכת.
והותרת אחריך ערוגת פרחים.

נכתב אליו ועליו.
שרק יחזור...