גוף נובל כמו פרח
בעזוב האביב,
מתקלף ונרקב,
מתרוקן.

בכי עצור בעיניים
חומות עצובות
והנפש כואבת.

יושב מול חייו,
מביט על הרצפה,
מרגיש כי עולמו נדם.
הוא לא רואה כי יש חיים,
עיוור לטוב, שבוי לעצב,
התמכר לטעמה הבוגדני
של האהבה.





שחר, בסוף יהיה טוב,
מספיק קרוב כדי להיות אמיתי.

11.1.2005