שוב הוא לוקח שאכטה מהסיגריה שלו, מתופף על השולחן בעצבנות.
הוא לבש חליפה שחורה, מסוג החליפות שרק אנשי העסקים הבכירים
ביותר לובשים.
מה הוא חושב לעצמו? שבגלל שהוא מנהל הוא חושב שאני שם עליו?
אז התשובה שלי היא לא!!! אני לא שם עלייך זין, חתיכת זין אני
לא שם עלייך, מנהל מטומטם. כולה מנהל... מה הוא תופס מעצמו.
"גיא רביב..." הוא קרא בשם שלי תוך כדי עיון בתיק האישי שלי.
השפלתי את המבט, אני שונא שמורים מהבית ספר המסריח הזה קוראים
לי בשם המלא, למה הם לא יכולים לקרוא לי "גיא" ככה סתם, פשוט
"גיא" הם תמיד חייבים לדחוף את ה"רביב" הזה לכל מקום.
"גיא רביב..." הוא חזר על שמי, הפעם בטון קצת פחות לבבי. "סוף
סוף נזכרת להגיע לבית הספר." הוסיף.
לרגע רציתי להגיד לו "זה לא מה שאתה חושב, יא חתיכת זבל. לא
הברזתי"
"מריבה מאוד מעניינת היתה לך עם המורה לביוטכנולוגיה אה?"
המשיך, ובקולו היה ניתן לזהות ציניות מוחלטת.
"כן..." עניתי והשפלתי מבט. אני שונא שקוראים לי לפגישה אצל
המנהל.
"ואיך אפשר שלא לשים לב להשחטה מאוד חמורה בציוד בית הספר, מתי
הספקת לחרוט על חלון כיתתך את השם שלך?" הוא שאל, למרות שידע
את התשובה. הם נהנים להתעלל בי.
"אני חושב שבית הספר יאלץ לנקוט בצעדים חמורים, לטובתך וכמובן,
לטובת בית הספר..." הוא הרצין ופניו נראו מעוותים. מעולם לא
ראיתי את מר שטריינברג מעוות כל כך.
"תעביר אותי לבית ספר אחר? כי אם כן, אז אני רוצה לבית ספר
הטכנולוגי- מדעי..." ביקשתי, כאילו מנסה לשדר איתו על אותו
גל.
הוא, מצידו התעלם מהשאלה שלי והמשיך את דבריו.
"ביום ראשון הבא. זה יוצא בתאריך ה- 14.5.01 נקבעה לך פגישה עם
העובדת הסוציאלית. ביום שלישי, בתאריך ה- 16.5.01 נקבע לך
ראיון לקורס מיוחד..." הוא אמר כאילו הוא מתכנן לי את הזמן.
"איזה מין קורס זה?" לא התאפקתי ושאלתי.הוא חייך, כאילו מרוצה
מהשאלה ששאלתי והסביר על קורס לילדים שלא שולטים בהתנהגות
שלהם, הוא הסביר על קורס לילדים שלא יכולים לשבת יותר מחמש
דקות במקום אחד...
"אתה משחורר גיא רביב" אמר ופינה את התיק שהחזיק בידו לעבר
השידה החומה מצד ימינו.
לא אמרתי מילה, יצאתי. בדרך יציאה ממזכירות בית הספר אני נתקל
במורה שלי לביוטכנולוגיה. היא חייכה חיוך ענקי וממזרי "סוף סוף
אתה משלם על מה שעשית אה?" אם לא הייתי כל כך מרוכז במחשבות
הייתי מעיף לה סטירה.
ירדתי במדרגות האבן שמובילות את פתח בית הספר. ביד אני מחזיק
בפתק הקטן עם התאריכים לעובדת הסוציאלית והקורס הטיפשי שבית
הספר החליט לשלוח אותי אליו.
אני לא יכול להגיע עכשיו הביתה, חשבתי, אני לא יכול להראות להם
שהילד שלהם מופרע, אני פשוט לא יכול. הם בטוח ישאלו בשביל מה
אני צריך עובדת סוציאלית.
"גיא!!!" שמעתי אותה צועקת וקוטעת את המחשבות שלי. הסתובבתי,
היא נופפה בידה, היא לבשה חולצה אדומה, שמבליטה לה את כל החזה,
וג'ינס צמוד.
נעצרתי, אפילו לא הלכתי לקראתה, חיכיתי שהיא תבוא לקראתי. היא
באה. מתנשפת.
"מה קרה לך? מה מר שטריינברג רצה ממך?" שאלה בעודה מתנשפת.
"הוא רוצה לחנך אותי, המנייאק. חושב שאני הבן שלו." עניתי.
"אתה בוכה?" היא שאלה במבט מרחם. אני שונא שמרחמים עליי. כאילו
אני מסכן, אני לא מסכן!!! זה שאבא שלי כבר לא גר איתי לא עושה
ממני מסכן, זה שאמא שלי לא אוהבת אותי לא עושה ממני מסכן, זה
שאין לי חברים, לא עושה ממני מסכן! אני לא צריך את הרחמים של
אף אחד!!!
נשענתי עלייה, כאילו אני מבקש שתחבק אותי. היא היתה שנה מעליי.
אבל אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אחת אחרת.

מאזורי הדופק שלה עלה ניחוח בלעדי שלה, הבושם הכל כך משכר שלה.

התיישבנו על הגדר הכחולה, אבא של רוני הגמד צבע אותה בכזה צבע
מזעזע.
"עכשיו תספר לי מה קרה..." היא אמרה בקול צרוד.
"היא תהרוג אותי." עניתי חצי תשובה.
"מי תהרוג אותך???" היא נבהלה.
"היא. אמא שלי. היא שונאת שמזמנים אותי לפגישות אצל מר
שטריינברג. היא שונאת כשאני הורס לה את מה שהיא ניסתה לבנות."
ניסיתי להסביר.
"מה היא ניסתה לבנות? אתה מוכן להסביר לי מה קורה לך כמו
בנאדם?" בטון שלה היתה נימה של עצבים.
"היא ניסתה לבנות לעצמה קריירה, ניסתה לבנות לעצמה קירבה למר
שטריינברג, רק כדי שיעריך אותה, והיא מכרה אותי בשבילו, בגלל
זה אני עושה את זה.." אמרתי.
"עושה את מה???" היא כבר היתה חסרת סבלנות.
"בגלל זה אני מעשן, בגלל זה אני מזיין את כל הבנות של השכבה,
בגלל זה אני מקלל את המורה לביוטכנולוגיה, בגלל זה אני..."
עצרתי. אולי בשביל לנשום, אולי בגלל שלא רציתי להמשיך.
"אתה מה?" היא לא ויתרה.
"בגלל זה אני מת..." בשלב הזה עמדו לי דמעות בעיינים. היא ראתה
אותי כבר כמה פעמים בוכה, אבל לא על דברים כאלה. בכיתי כשיוגב,
החבר שלי ששרף את עצמו, נפטר, בכיתי גם כשהכלבה שלי נפטרה, אבל
מעולם היא לא ראתה אותי בוכה על החיים שלי.
היא לא ענתה. רק שתקה. שתיקה שעיצבנה אותי מרגע לרגע.
ואז היא החליטה לשבור את הקרח ושאלה "גיא, אתה רוצה למות?"
הופתעתי כל כך מהשאלה, ציפיתי שהיא תגיד לי "אתה לא מת, אתה לא
יכול למות, עובדה שאתה בוכה פה על מה שאתה עובר..."
הנהנתי בראש. הייתי מסוקרן לדעת מה היא הולכת להגיד.
"בוא!" היא פקדה עליי, קמה מהגדר הכחולה והושיטה לי את היד.
"לאן?" התבלבלתי.
היא לא אמרה מילה, רק גררה אותי אחרייה.
הגענו להר הזה, אותו הר שלקחתי אותה פעם, כדי להגיד לה שאני
אוהב אותה. אותו ההר שרואים ממנו את כל הכוכבים, כל כך חשוך שם
בלילה, שם אין פנסי רחוב שדולקים אוטומטית בשעות הערב.
השעה היתה שעת צהריים מאוחרת, וההר לא נראה יפה כמו בפעם שעברה
שהייתי בו. היא עמדה קרוב קרוב אל התהום.
"אני קופצת. אתה אחריי." אמרה. הטון שלה נשמע אדיש לחלוטין.
הנהנתי בראש, כאילו אני מפחד לאכזב אותה.
הרגליים שלה אפילו לא רעדו. אני כ"כ אוהב אותה. היא כל כך
אמיצה. רגע לפני שהיא קופצת, והיא אדישה.


אפילו צרחה לא שמעתי. פתאום לא ראיתי אותה עומדת מול התהום.
ידעתי שעכשיו תורי לקפוץ.
עמדתי מול התהום, בידיוק במקום בו כפות רגלייה דרכו רגע לפני,
וצרחתי "אני אוהב אותך!"
הבטתי מטה, ושוב צרחתי "אמא!!! תראי, אני קופץ. תהיי גאה בי.
טוב?"