(לא פרגמנט.. הופיע כאן בטעות ולא ניתן לשנות)



עברו כבר כמה חודשים,
איני יכול עוד לסבול ככה, לראות את אמא סובלת ככה.
אני מוכרח למצוא פתרון , איכשהו אני חייב להוציא אותנו מהמקום
הנורא הזה

זה היה בוקר אחד, שונה מהרגיל,
השמש זרחה מן ההרים וחיממה את כל האיזור בחמימות מלטפת,
אני ואמא קמנו מהר לעבודה בכדי שלא יבואו המצרים ויכו בנו...
הלכתי לרגע מאחורי איזה סלע ולפתע ראיתי אותה שוב,
היא משכה בידי ולקחה אותי איתה, לא רציתי לבוא,
להשאיר את אמא לבד וללכת עם אויבת, לאן היא לוקחת אותי?
אם אחד מהחיילים המצרים יראה אותי הוא יהרוג אותי...
אבל בסופו של דבר הלכתי איתה בלי שום התנגדות.

השמיים היו בהירים בהירים, העלים בצבע סגול, לחול היה צבע של
זהב, מרוב השקט שהיה שם ניתן היה לשמוע את קול הציפורים
המצייצות , לרגע יכולתי לברוח מהמקום בו אני נמצא , הרגשתי בגן
עדן,
הרגשתי בחלום , לא היו שום חיילים שם , זה היה מאחורי איזה גן

אני לא חושב שהרבה אנשים מגיעים לשם בד"כ.
ישבנו על שפת מים, והכנסתי לשם את הרגליים, הקרירות עברה לי
בכל הגוף, זו הייתה צמרמורת קרירה שדי ריעננה אותי והחזירה
אותי למציאות , קמתי ברגע אחד ..

היא תפסה אותי וחיבקה אותי חזק, בהתחלה לא הבנתי.
את האמת, גם אחר כך לא הבנתי,
"אני אניה, נעים מאוד", היא אמרה לי בחיוך
"אני אמרם " השבתי לה.
ישבנו עם הרגליים המשתכשכות במים,
בום חזק פתאום, שנינו הסתובבנו במהירות,
זה היה רעש מחריש, קמנו בריצה לבדוק מה קרה
והצצנו, לא היה ניתן לראות כלום מרוב האבק,
אני נבהלתי, חשבתי מיד על אמא,
רגע?! מה אני עושה פה, היא מצרית, היא אוייבת, אחי מת בגללה,
עם כל המחשבות האלה ועם האבק לא ידעתי כבר לאן לפנות,
אבל היא משכה אותי מאחורי עץ להתחבא, באו שני חיילים עם שוטים
והתקרבו לכיוון שלנו..