בני הכיר לי שתי לסביות מהחלל. הן מתחככות זו בזו בלילות שבת
כדי להתחמם. הן הגיעו מכוכב אחר לגמרי, עליו דיברה המשוררת
סאפפו.
אני מכרתי ספות עם בנימין נתניהו ואני נתתי לו את הכינוי
'ביבי'.
מעגל החברים שלנו היה מצומצם. ביבי, שרה, שתי הלסביות
(ארכיקוליוורה וכינית), אהוד ברק, שלושה דובי אכפת-לי ובונגלו
בצפון.
אה, ובני.

1.
התעוררתי בשבע בבוקר, כשארכיקוליוורה משחקת בזקפת הבוקר שלי.
(אה דרך הגב, הסיפור מיועד לאנשים מגיל 18 ומעלה).
שיחקתי בשיערה השחור-כחול, עם טיפות כסף של שערות שיבה.
"ביבי התקשר" היא אמרה.
"הוא השאיר הודעה?"
"הוא אמר שהוא מנשנש את גודזילה ואם שרה תתקשר, אז תגיד לה
שהוא איתך והלך לשירותים, ושתתקשר למספר הזה."
"מה הסיפור שלו? למה הוא ממשיך לשקר לה כל הזמן?"
"די, אתה חייב להבין אותו, תנסה להבין את הקונטקסט שלו. אתה
יודע שהוא מפחד ממנה. היא מנסה לשנות אותו כל הזמן. אתה יודע
שהמכירות שלו ירדו בזמן האחרון, וזה רק בגללה."
"בגלל הקלטת?"
"איזו קלטת?"
"אה, שכחתי שהיית במלמק כדי לפגוש את אלף בשבוע הזה. נחשפה
שערורייה... 'הקלטת הלוהטת'- לא אומר לך כלום?"
"אלף באמת הזכיר משהו כזה... אבל זה אמור לקרות רק עוד 5
שנים..."
"נו, פה זה כבר קרה..."
"טוב."

"מה עם הפות שלך?"
"מה איתו?"
"נו, אנחנו הולכים לשחק?"
"כינית ישנה בחדר השני, איך אתה מדבר."
"אני יודע שאתן נאמנות אחת לשניה, אבל אולי תחרגי מזה פעם אחת
בשבילי?"
"לא בשבילך ולא בשביל אף אחד אחר."
"איך את רואה אותה בכלל? היא לא רואה אותך ממטר, היא כבר הייתה
במושב האחורי של האוטו של ביבי עם בני, ועם שניים מדובי
האכפת-לי. הם כלל לא ראויים לשמם. הפעם ההיא שהיא באה להתנחם
תחת כנפייך הייתה אחרי שהם עזבו אותה, הבטיחו להתקשר ולא חזרו
אליה. הם שברו את ליבה."
"בת-זונה!!!"
"עוד לא שמעת כלום. אתמול בלילה כשהיא אמרה לך שהיא נוסעת
להביא בירות וטורטיות היא נסעה לכותל המערבי וקיימה יחסי-מין
עם האזוב שעל הקירות שם. אחר-כך היא נסעה לימין-משה וקיימה
יחסי-מין עם שלושה פרגים ועם השגריר היפני מתחת לירח. לירח
שלכן."
"אתה יודע מה? ממש לא יפה מצדך לספר לי את כל זה."
"ואת יודעת מה עוד, גברת 'אני נאמנה'? כינית מקיימת יחסי-מין
עם אמא שלך, עם אבא שלך, עם סבתא שלו, ועם שני הנינים."
"טום ובום?"
"כן."
"לא!"

"אז מה עם הפות שלך? למה בכלל התחלת לשחק עם זיקפת הבוקר
שלי?"
"לא רציתי לאכזב אותה."
"את חייה עם ציפיות גבוהות ומתחשבת יותר מדי בכולם. את צריכה
ללכת לפסיכולוג."
"למה? כדי שהוא ינתח את היחסים שהיו לי עם סבתא שלי ויאמר לי
שתמיד רציתי לשכב עם אמי? ואחר-כך יתן לי כל מיני תרופות כדי
להעביר את ריח הדגים מהפות שלי, שאתה כל-כך רוצה עכשיו. באיזה
שמפו לא השתמשתי."
"ו..? לא עזר?"
"איזה עזר? ריח הדגים רק התחזק? עד שהם החליטו לשוט לים
האגאי... ותמיד נגד הזרם..."
"איזה זרם?"
"אתה עוד שואל?"
"אגב, איזה מין לסביות אתן, אם אתן מקיימות יחסי-מין עם גברים
ופרגים וכדומה?"
"מי אמר לך שאנחנו לסביות?"
"אתן לא?"
"איזה לסביות, יא סטלן..."
היא צוחקת.

"בני השקרן הזה. גם ביבי! איך הם עבדו עלי. רגע, אבל אתן ביחד,
לא?"
"לא... זה רק הסוואה, טיפש שכמוך. אנחנו נמלטות מה- CIA על
הלבנת-כספים בכוכב שלנו. ידענו שרק בכדור-הארץ יאמינו לסיפורים
הדביליים שלנו."
"אז שיקרת לי כל הזמן?"
"זה היה שקר לבן."
"שקר לבן...את לא יודעת שאין כזה דבר."
"מה זה משנה עכשיו. עכשיו אתה יודע את האמת. מה אתה מתכוון
לעשות? אנחנו נחתוך לך את הזין!"
"היי.. היי.. היי! תורידי את הידיים שלך ממנו כשאת מדברת
ככה!"
"אז אתה מתכוון להלשין?"
"לא, אבל יש לי רהיטים למכור והבטחת להכין לי ארוחת בוקר."
"בוא אחרי."

על השולחן במטבח היו מונחים מאכלים מעוררי-תאווה בסדר מופתי.
כיסוני בטטות עטופים בעוף ושיער-ערווה. טלפונים מהפנטים נוצצים
בנשיקות חמאה ודבש. בשר תלתנים בתוך כלובי סוכר של Crystal
Math. פיסות יבחושים בחלב אמם, ריחות אפריל ובולדוזר זקן שהביט
אלי בעיניים נכאות.

כלי כסף, זהב ושני. הכל נוצץ באור יקרות, וירקות.
"וואוו!"
"הבטחתי או לא? מה אתה אומר, נשלים?"
"בטח, כל הכבוד!"
התחבקנו שעה ארוכה, בזמן שהזקפה שלי דעכה.
השדיים שלה נתקלו מול החזה שלי, להחזיק אותה היה תחושה מיוחדת
כל-כך. הרומן שהיה לנו לא יתואר. הוא היה באמת חד פעמי, ואין
טעם להכביר מלים. היא הייתה באמת בחורה מיוחדת והתנשקנו פעם
שעה ארוכה בטירוף של הילדות שלנו. מאז היא עזבה לוויאטנם ולא
אני ולא כינית (גם לא ביבי, בני, הצימר ודובוני האכפת-לי)
ראינו אותה שוב.
אומרים שהיא הפכה לבת-בלי בית שנודדת בדרכים ואוספת אליה את
כולם. אני מקווה שהיא מאושרת.

2.
"כינית, כינית, תתעוררי!"

"אני לא יודע איך לבשר לה את זה." אמרתי בדאגה לדוב אכפת לי
שהביט בי במבט מנומנם וגירבץ בתחתוני הסבתא שלו.

"מה? מה?"
"תקומי."
"מה קרה? איפה ארכיקוליוורה? אני מפחדת."
"אל תפחדי, אבל היא עזבה."
"מה?"
"די, חמודה."
חיבקתי אותה. היא עמומה לגמרי, עדיין לא התעשתה.
"מה אתה עושה בבית?"
"נשארתי כדי לספר לך."
"אבל... לאן היא הלכה?"
הנהנתי בראשי להראות שאינני יודע.
"מה אני אעשה?"
"מבחינתי," אמר דובון אכפת-לי, "תצטרכי עכשיו לעזוב את הדירה.
אנחנו יודעים שאת לא יכולה לשלם. היא זאת שעבדה. יש לך שעה
להסתלק מכאן."
"דוב!"
"כינית, אני לא רוצה לדבר על זה."
"בן-זונה!" היא קפצה עליו ותקעה ציפורניה בתוך עיניו. הוא הביא
לה ברכיה בכוס. היא נפלה על הרצפה, מתפתלת בכאבים.
"מה אתה עושה?" דחפתי אותו מזועזע.
"שלא תתעסק עם דובי לא אכפת לי." הוא אמר ועזב את החדר. אחר-כך
שמעתי מכונית מתניעה ומתרחקת. גם הבן-זונה הזה לא חזר.
עטפתי אותה בזרועותי כאילו היו חומת-מגן.
"אמא שלך הבטיחה לי שהיא אף פעם לא תעזוב אותי. למה היא שיקרה
לי?" החלה למרר בבכי.
"אמא שלי תמיד משקרת. את לא צריכה להאמין למילה אחת שלה. היא
שקרנית פתולוגית. באמת, יש לה שני פסיכולוגים שעובדים איתה ללא
הצלחה על הבעיה הזו, והיא שוקלת לקחת שלישי. אבל, את הבעייה
כאן. זאת אומרת, מה שעשו לך. מה שהיא עשתה לך..."
"למה היא עשתה את זה?"
"חמודה, את יודעת שלא היית הכי נאמנה אליה."
"לא חשבתי שזה משנה."
"כנראה שזה שינה לה. היא הספיקה לשחק בזיקפת הבוקר שלי לפני
שעזבה."
"לא!"
"חמודה, שברת את ליבה."
"אבל איך היא ידעה?"
"מישהו בטח סיפר לה."
"אתה סיפרת לה?"
"אני?"
"כן או לא?"
"כן, אני סיפרתי לה."
"אבל למה, דביר?"
"זה עשה לי ריגושים בעצמות."
"זה ממש לא יפה מצדך! איזה מאנייק אתה!"
"תקשיבי, אני צריך לנוח מהיום הזה."
"איפה בנימין ושרה? הם לא היו אמורים לבוא לשמור עלי?"
"למה, שוב הפסקת לקחת את התרופות שלך?"
"לא. פרדי קרוגר רודף אחרי כבר 12 לילות."
"הפסקת לקחת את התרופות שלך!"
היא התבוננה בי נכלמת.
"נכון."
"איך את מצפה מאנשים שיסמכו עליך אם את כל פעם בוגדת ככה
באמונם?"
"אבל אני לא מתכוונת. אתה יודע שלא."
"את זה ה-CIA יחליטו."

פניה הלבינו.
"מה עשית?"
"הם בדרך לכאן. דוב אכפת לי השני הלך להזעיק אותם. הם יודעים
הכל על הלבנת הכספים שלכם. אלף כבר הוצא להורג היום בבוקר.
הראיתי לה את העיתון.

פניה הלבינו.
"אתה לא יודע שאסור להלבין את פני חברך ברבים?"
וכעת, כשהסתכלתי סביב ראיתי את ביבי ושרה מביטים עלינו מחלון
הסלון. דוב אכפת לי ושני סוכנים עשו אהבה על ספת עור-הנמר.
הצימר זיין איזו קארוואן אבל עצר ושניהם הרימו מבטם אלינו. גם
בני היה שם, נראה כמו ילד בית-ספר בתלבושת האחידה שלו. הוא
הסמיק ונראה כמו דבש.
"סליחה, מתוקה." אמרתי. כינית ואני התחבקנו.
שבוע אחרי-זה כבר חרשנו את הלוס-אלאמוס. היה נהדר כמו טיל.