אני עדיין זוכרת את אותם הימים, כשהיינו ביחד, כשחשבתי שזה לא
יגמר בחיים. והסתכלתי עלייך ותמיד אותו הלחץ שהיה פוקד אותי
לעיתים כל כך קרובות, היה הופך לקצת פחות מפחיד.
ועכשיו הגעגועים מכרסמים בי מבפנים. אפילו שאני יודעת שלא אכפת
לך ממני. אם היה אכפת לך, היית עוזר לי באותו יום במבחן
בכימיה. ואם באמת היה אכפת לך, לא היית עוזב אותי ברגעים שאני
הכי צריכה אותך בחיים. כשקראתי לך, ניסיתי ללחוץ על כל
הכפתורים שלך שאני מכירה כל כך טוב... ועדיין הגבת כאילו היית
בבחינת המת החי. מילא זה, עכשיו אתה בכלל לא מגיב אלי. ממש
צמח. תגיד לי, עשיתי לך משהו אי פעם?(טוב, חוץ מהפעם הזאת
שהפלתי אותך על הרצפה... זה היה בטעות!).
תראה, אני באמת חושבת שהיה יכול לצאת ביננו משהו, כי בסך הכל,
אני אוהבת את איך שאתה נראה. ותתפלא, אפילו הציעו לי להחליף
אותך במשהו הרבה הרבה יותר טוב, ואמרתי "לא!" תקיף. אני באמת
אהבתי אותך. אני כל הזמן נזכרת ביום הזה שנדלקת בפעם הראשונה
בחייך. ראיתי שיש בך משהו שונה, משהו אחר. אהבתי את ההרגשה
הזאת, היא נסכה עליי ביטחון. היום, אני מצטערת שהכרתי אותך.
גרמת יותר נזק מתועלת.
לפני כמה חודשים זה נגמר סופית. אתה פשוט עזבת. נדמה לי שאתה
מת. וזה לא כזה אכפת לי, אתה יודע? אחרי הכל, תמיד היינו
חלוקים, כמעט בכל דבר. הפכים. אני אמרתי 1 אתה אמרת 0.8 וכו'.
טוב, נו. חבל שלא נתת לי להיפרד ממך יפה, אלא בחרת לעשות את זה
בדרך כזאת מגעילה. חבל שהרסת הכל ביננו באותו מבחן מקולל
במתמטיקה.
היום בו מתת סופית.
אז תנוח בשלום על משכבך.
נ.ב
אני אקיים את ההבטחה שהבטחתי לך בימים מאושרים יותר , ולא
אחליף אותך במחשבון עם הכפתור הגדול הזה באמצע. אני אקנה אחד
בדיוק כמוך, מקוה שלא יעזוב כמו שאתה עזבת.