לא הבחנתי בשינוי בהתחלה. הייתי בטוח שאלו עדיין החיים הרגילים
שלי.
לקחת את הכלב לטייל-  הם משתגעים אם לא נותנים להם. הלכנו
לפארק.

יש לי פינצ'ר בשם סמי. לפעמים אנחנו מדברים, והחלטתי לשאול
אותו על השינוי.

סמי אמר לי שאם אני מרגיש שינוי, כנראה משהו משתנה, משהו באמת
משתנה, אחרי שהייתי מסוגר כל-כך...
מסתכל אלי עם העיניים החומות שלו...
לא נעים לי ואני מסיט את עיני...

אני כבר לא יודע על מה לחשוב ומה לעשות.

אל הביא לי עותק. קראתי אותו בעיון, ניסיתי לפענח את האותיות
בכתב ידה הזערורי של מיירה. לא הצלחתי להגיע לראיות חותכות
בדבר אמיתותו של התסריט. ואני רק איש שמדבר עם הכלב שלו.
הוא כלב מאושר ואני מטפל בו כמו שצריך, אני אומר לעצמי.

המלך שלמה ידע לדבר עם החיות, ולזהות צמחים לפי מראה העלים
שלהם בלבד-  יופי טהור מאורגן לפי יחסים גאומטריים.
כוכב שלם חושף את רגישותו לפני. אני נדהם.
מה הפרחים האלו מספרים לי? ולמה יש לי חלומות מוזרים...?
אולי אני צריך לראות רופא.

אולי לראות מישהי. היא תוכל לעזור טוב יותר לעכל את השינוי
הנורא הזה. פעם הייתי בטוח שאנחנו כמו זכוכית מגדלת- מרכזים את
האור לנקודה אחת כדי לשרוף משהו. עכשיו אני כבר לא בטוח. עכשיו
נראה לי שאנחנו כמו מכוניות, שנוסעות מהר מבלי לחוש משהו,
ולפעמים מתקלקלות.

לעשות איתה זן חדש של ילדים כחולי-עיניים, להגיע לשיווי-משקל
נפשי. לחתום על הצ'ק ושהוא לא יחזור. להבין ולנשום פנימה את כל
כולה, את כל הוויתה דרך כלוב הברזל שמקיף אותנו ולפעמים גם
נותן לנו להרגיש מיוחדים.

ילדים רוסים עם שרשראות עוני מגששים בידיהם דרך אל המחר
ברחובות של אירופה הנטושה מהסטליניזם- איזה שטן שעזב את
הבניין.
פקידי מכס ותיקים בעיר הריקה נהנים מהשמנת שהם שופכים על
נשותיהם, גבירות אצילות מזדקנות מהדור הישן עם שרשראות פנינים
אמיתיות, שנוצרות רק כל מאתיים שנה.
מתפקדים במיטה, וגורמים לנשותיהם להרגיש כמו אלילות, עם שיער
הגוף המיותר והגנים השבורים שלהן. מה אפשר לעשות?

גם זה משתנה. כמו שאמרתי לה, אני הולך ונעשה אדם רציונלי
ואין לי חיבור לחושים הבסיסיים שלי ולאינסטינקטים של מין
ותוקפנות. אני הופך להיות משהו מאוד יבש, מאוד מחושב, ועזוב,
גם כן...
כולי מוקף בניכור שקשה לי להימלט ממנו....

"קח את זה בקלות" אומר לי סם. ואני לא יכול.

"סם, כולי מוקף בניכור שהוא כמקשה אחת, והשינוי עוזר לו לחדור
לעומקי הווייתי. לא קל להשתחרר מאמת כזו...."

"שטויות".

"אני אומר לך, כמו תמיד, בדיוק מה אני חושב. לא תוכל לשנות את
זה..."

"אתה שוכח שאתה מדבר עם חברך הטוב ביותר, ויש לך עוד הרבה מה
לעשות כדי שתגיע לרמה שלי..."

"סמי, אמרתי לך שמה שאני באמת מחפש זה אהבה.
יושב ומדבר איתך, כלב מדבר, יצור מוזר שכמוך, אל תרים את הגבות
שלך, אתה יודע שזה נכון. אולי תוכל להפוך עכשיו לבחורה שפשוט
תחזיק לי את היד."

"אני יודע שחסרה לך אהבה, בנאדם, אבל אל תיסחף לפנטזיות.
המציאות תכה אותך על פניך בשניה שתצפה לכך פחות."

"אני יודע"

"אז קח עכשיו את הזמן לאט ותנסה להתעשת... ויש דברים שאתה לא
חייב לשתף אותי בהם."

"סם..."

"זה לא רק חלום, אם אתה לא רוצה, זה יכול להיות משהו אחר...
אמיתי. כמו הסיפור שלא נגמר. אתה חייב להתעשת, בנאדם, להקים את
עצמך מהרצפה כמו עוף-החול. אם שרפת את עצמך בלהבה ואתה עכשיו
מפוחם, למה לך לפחוד עכשיו ממים או מקצת ג'ל אלו-וורה...?"

"אני חייב להודות לך, סם, על התובנות שאתה מעניק לי. אני מחכה
לה כל-כך הרבה זמן שכל רגע וכל שניה נעצרות בשבילה. הזמן קפוא
והיא חודרת ללב בדרכים העקלקלות ביותר, סם. בוא נחזיק ידיים
לקצת זמן, בסדר, רק עד שאני ארגיש טוב יותר?"

"אתה כל-כך צפוי, בנאדם."

השינוי קפץ עלי כמו סרט ארמני.
יושבים בשקט ומשחקים עם מנדולינות והמים זורמים בנהר, ובחורה
יפה עוצמת עיניים. מטבעות זהב מתעופפות באוויר כמו עורבים. שעת
השחר מגיעה ומאצילה הודה על העיר. מציאויות שונות מתערבבות זו
בזו.

בנקודה זו הקורא או הקוראת ודאי תוהים למה התכוון המשורר. למה
להם לתהות, כשהם יכולים לעשות אהבה זו עם זה?

האם יש בנוכחות שורות אלו כדי להשתלט על מחשבתם ולשנות נפשם
לעד? ומה יהיה בכך? האם יוכלו לפרוץ את השקט במחשבה על אהבות
כוזבות או שקרים של החיים שהוריהם טיפטפו לנשמתם מגיל צעיר?
המנגנון בנוי בצורה כל כך עדינה וסמויה ולעתים גלויה, עד שמי
ששירת אותו פעם, לא יוכל לחדול לעולם. וזה די עצוב כשחושבים על
זה ככה.

אבל אולי איזה צועני עוד יוכל לשנות בזה משהו, אולי עוד יש
תקווה...
לחדור לראש של הקורא ולעשות שם כבשלך...

זו הייתה מטרתו הראשונית של כתב היד הזה. עם הזמן הוא התגלגל
למשהו אחר. אבל עוד לא אמרתי מילה על השינוי.
השינוי, כפי שחזה מרקס, יקרה כשכל פועלי העולם יתאחדו. ואל לנו
לצמצם את המונח 'פועלים' למשמעותו הכלכלית בלבד, אלא למתוח את
כל משמעותו הטרנסצנדנטלית על רוד סטיוארט.

למה לעזאזל לקחת אותי כל-כך ברצינות?

בגלל שלא הזכרתי עדיין את הצבא. אנשים קשוחים במדים שמנהלים את
כל העולם מתוך תא טלפון.

כלבים מדברים? באילו עוד גימיקים אני צריך להשתמש כדי לסחוט
טיפת לימון מתוך תודעתך שכבר נצרבה כמו המבורגר, והועלתה על
מזבח האהבה?
מה עלי לעשות? לירות לעצמי ברגל? למחוק חלק מהשורות ולהחליפן
בשורות אחרות, חסרות משמעות?

השינוי דרך לי על הרגל כמו צב ששוקל שלושים טון, שובר את
העצמות הקטנות ביותר וממוססן לאבק.
כמו אציל סורי, רכוב על סוס ברונזה וחד-אופן.

כמו אנרגיה טהורה הנשרכת אחרי דרכי, מגרדת בקצוות האף, גורם
לתחושה של חוסר-אונים בהקיצך בבוקר כדי לבדוק אם פלשו למוחך
מיקום מקביל כלשהו. כל-כך קשה בשעה מוקדמת זו של הבוקר, אחרי
שרבת עם כל העולם.
הפצע עדיין כואב, מדמם. הכוח עוזב אותנו, אנחנו תשושים.
אם כבר מדברים על זה, זה לא גורל עכשיו, אולי פשוט דברים
שטותיים שהולכים ומצטברים עד שנגיד בסוף די.