טיפות הגשם אינן נשמעות.
עוד צחוק מתגלגל מהחדר הסמוך
בתנועה לא זהירה - נשלחת היד אל המתג הצבעוני, מדליקה עוד
נורה.
הברק מבליח במרחק, מזהיר מהרעש הקרב.
דיבורים על הדברים הדחופים ביותר מרחיקים את האמת,
הבורחת מבעד לחלון - אל האפלה האמיתית ביותר,
אך אף אחד לא רודף אחריה.
שוקעים בפתיחת פיהם וסגירתו.
חושבים שכך יצליחו,
חושבים שלעולם לא יצטרכו לצאת מהחדר המואר,
אל טיפות הגשם הלא נשמעות
אך מורגשות,
אל הברק השוסע את הלבבות,
ואל הרעם המודיע כי יש בורא לעולם.

כשנגמר עוד נושא,
ונשרפת עוד נורה -
מתחילים הלבבות למשוך אותם לחפש.
אך במקום לחפש אותה במקום הראוי לה -
פונים הם אל השיש החלק,
אל המדפים אל המדפים המכוסים חפצים שונים שנאספו מכל קצוות
תבל.
לא יודעים הם, לא רוצים לדעת -
שהאמת הפשוטה תתגלה אליהם אם רק יזיזו לוח עץ ישן, שהתכסה
באבק.
כך - לא יודעים הם, לא רוצים לדעת,
האמת לא רק תחדור אל נשמתם -
אלא תמלא את כל החדר החנוק אור,
שלא ראו -
וכנראה גם לא יראו,
מעולם.

אך לא רק הם עצמם אשמים -
גם בעל הבית המכתיב את שכר הדירה
מעביר להם את אותם הרגלים מגונים.

כל מי שפוסק מדיבורו נחשב כמוזר,
הקם מהכורסא הינו משוגע,
ועם המסתכל מהחלון הם כלל לא מדברים,
נחשב כדחוי ומרוחק.
אך לא יודעים הם - לא רוצים לדעת,
שהאדם הזה -
הינו מוזר, משוגע וכנראה דחוי,
אך קרוב הוא משהיה אי-פעם!