כמה מכוערים אנחנו באמת. הניצול הציני שעושה חברה של אנשים
בחלש מהם, הוא הדבר הכי מכוער שקיים על פני תבל. מספיק שניים
כנגד אחד, לא חייבים עיירה אחת זנוחה וקשת יום. אין באמצע - או
שאתה איתם או שאתה נגדם.
במשך שנים, ארבעים עונות התחלפו במדבר הצחיח של עשור חיי
האחרון. גם אם נדמה היה לי כי עליי הסתיו יפים המה, כעת יודעת
אני כמה מכוערים הם בעיניי. ירימו אותם "חובבי טבע מושבעים",
תמסגרנה אותם אמהות כפויות טובה ותתלנה בסלון, תסענה משפחות
שלמות ותחצינה את האוקינוס לחזות בעצים האדומים מדם בסתיו של
מיין. אבל אני, רואה אותם קמלים, צמוקים, ורידיהם חשופים,
הפטוטרת שפופה ומרקמם קפלים קפלים. הם אינם יודעים לקבל אותי
בהתחלה, אך כשמכריחים אותם, לאט לאט שריונם מתרכך, ובמהרה הם
כבר יודעים לבקש אותך. כשמגלים את כוחך, את מעיינך שאינו יבש
לעולם, ישתו את מימיו המתוקים. בהתחלה, בפחד, בזהירות,
בהתחסדות של "אין אנו צריכים דבר", "איננו צריכים עזרה"... אך
לאחר שיראו כי מימייך טובים הם, קרירים וטעימים, ירוצו לספר
לכולם. לא יחלוף הקיץ וכבר כדים רתומים לחמורים, מצופפים על
עגלות יחכו אצלך בתור. ואם תרצי לנוח, יאנסו את פלגך בכח.
יחברו צינור, יכלאו את אישיותך התמימה במבנה בטון. ואת, מתמסרת
בחוסר ברירה ונותנת להם לקחת ממך עוד. ועוד. ועוד.



והרי הכח בידיך! את יהירה כי חשבת שהם רק אנושיים. את ריחמת על
אורח חייהם הצנוע והשקט. מים עפשים חלחלו בברזיהם עד שהגעת.
וכי חשבת שיוכלו לעמוד בפני זרמך השופע? וכי חשבת שיוכלו
להוקיר תודה? וכי חשבת כי קנאתם לא תתעורר? וכי חשבת שהגברים
לא ישאו עיניים אליך? שהרי יש בך הכל ואת מוכנה לחלק. ואין לך
גבול. האם ציפית כי הם ישימו אותו בשבילך? בשקט בולעת את
דמעותייך בזמן בו הם בוקעים את תומתך. פעם אחר פעם. פעם אחר
פעם. פעם אחר פעם.  זרוקה ערומה בחורף הקר שלא בושש לבוא. מנסה
למצוא מעט נחמה בטיפות הגשם השוטפות את רחובותיהם. אך את הוצאת
את הלכלוך מתחת לשטיחיהם אותם ניקית כל יום. וכעת אינך מבינה
מדוע מוטל הרפש עליך?



ואת זה שאהבת. שהתחיל את הכל. ושמך ללעג בשל גחמת גדלות שלו.
ולא חשדת בו לרגע. בטיפשותך סברת כי אהבתכם תנצח את הכל. ובמשך
שנים נאחזת בשקר הזה. וספגת הכל בשבילו. כי פחדת לקום ולצאת.
כי פחדת להראות שאת חזקה מהם. פחדת להראות כי את, את מאמינה
שאפשר לעשות טוב יותר. לא חשבת לרגע שחוקיי החברה קיימים בכל
מקום. לא רצית לרדת מעץ היוהרה עליו טיפסת. שנים של כאב, השפלה
וסבל היית מוכנה לספוג בשביל להוכיח את צדקתך. האהבה תנצח.



ובקיץ הלוהט, בעת היצרים פרושים בחלונות הראווה של העיירה אליה
הגעת, את לוקחת פך נפט ומזרימה דרך הצינור נוזל הפכפך. את
מביטה בילדים שכבר גדלו ויהיו כמותם. את מביטה בתינוק ויודעת
כי לא משנה מי יגדל אותו, הוא יגדל בסופו של דבר להיות כמותם.
נצלן, מניפולטיבי, חלש על חזקים. והנוזל נערם ברחובות, חודר
מתחת למפתני הבתים. מחלחל ברצפת העץ, זוחל אל מתחת לשטיחים
היפים הנקיים. ושלולית גדולה נקווית מתחת לשולחן של אהובך
שנרדם על ספריו. ואת דומעת דמעות של חוסן, ואת ממררת בכי
השפלה, ואת זולגת נוזל של אונס, ואת זורמת כעס.  

במחי יד את מציתה את הגפרור, מביטה בהם ישנים ונותנת לו
ליפול.



הלהבות יפות כל כך, חמימות, נוצצות. והן שורפות הכל ומשתקפות
בעינייך. כמה יפים אנחנו בשנתנו.