הוא בא אליי עם כל הקישקעס בחוץ, ושם לי אותם בידיים. את
הקישקעס. מובן שנבהלתי בהתחלה - אחרי הכל, זו הייתה הפעם
הראשונה בה החזקתי בידיים את כל הקישקעס של מישהו. יצא לי בעבר
להחזיק איזה קישקע פה קישקעסון שם, אבל אף פעם עד אז לא את כל
החווייל'ה. אז נבהלתי. זה טבעי. אבל המשכתי להחזיק, שזה אולי
קצת פחות נורמלי.

אחרי איזה זמן שאני עומדת ככה ומחזיקה, הפסיקה לי הבהלה.
התחלתי להתרגל לרעיון. אחרי שהתרגלתי, זה אפילו התחיל למצוא
קצת חן בעיניי, וזה בכלל היה נחמד, כי עבר הרבה זמן מאז שמישהו
מצא לי חן בעיניים. גם עשה לי חמימות הרעיון שהוא שם ככה את כל
הקישקעס שלו אצלי - זה עשה אותי מיוחדת בשביל שנינו. הוא בטח
לא היה מפקיר ככה את הקישקעס שלו אצל כל אחת. בטח שלא, הוא
אישר.

אחר כך גם לנחמדות של הסיטואציה התרגלתי, ואז בא לי רעיון. בוא
תחזיק גם אתה את הקישקעס שלי, אמרתי. הוא נראה מופתע, ואני
הופתעתי מזה שהוא מופתע. מה אתה מופתע? שאלתי, אחרי הכל אני
עומדת כאן ומחזיקה את הקישקעס שלך תקופה - נסה גם. הוא הבטיח
שישקול. הסתפקתי. עוד חורף עבר.

נו? שאלתי באביב, תחזיק? הוא עיקם את אפו ואמר שלא נראה לו.
למה? שאלתי. כי לא, אמר. לפחות תנסה, אמרתי, זה נחמד. די עם
זה, אמר, את חונקת. ואיך אני יכולה לחנוק? השתוממתי, הרי
הידיים שלי תפוסות עם הקישקעס שלך. מטאפורית, הוא אמר. השלמתי.
חלף הקיץ.
בסתיו התחלתי להיות עצבנית. משהו בי החל להתקומם. גם לך מגיע
שיחזיקו לך, אמר לי אותו משהו, את לא סחבה. בהתחלה ביטלתי
במשיכת כתף, אך לאט נטיתי להסכים. אני לא סחבה.

תפסיקי לנטות, אמר לי, הזווית לא טובה לי לקישקעס. אז תחזיק גם
אתה לי! התעקשתי. אבל חורף וקר, הוא אמר, הידיים שלי יקפאו
מחוץ לכיסים. ומה עם הידיים שלי? שאלתי. מה, לא מחממים אותן
הקישקעס שלי? שאל. מחממים, הודיתי, אבל לא מספיק. אז עם כזה
נסיון, שאל, את מבקשת ממני לחשוף את שלי אל הקור?!
באביב ניסיתי שוב - הוא סבל מאלרגיות.
ושוב בקיץ - אך הוא אכל ארטיק.
בסתיו - שוב אלרגיות.
ובחורף - שוב הכיסים.

שוב ושוב ושוב ושוב, עד שקצה סבלנותי. תראה, אמרתי לו באחת
העונות, עת גדשה השלולית עד קצותיי, או ששניינו מחזיקים, או
שאף אחד. הוא שוב עיקם את האף. נסה, אמרתי, נתחיל בקטן, עם
קישקעסונצ'יק. הוא צמצם את עיניו. רקעתי ברגלי, השמעתי קול
תרועה, ופניתי להחזיר לו את קישקעסיו. בסדר, בסדר, הוא נרעש,
אנסה. עם קישקעסונצ'יק, כן? עם קישקעסונצ'יק, אישרתי.

אז נתתי לו להחזיק קישקעסונצ'יק. זה היה נעים, זה היה נחמד, זה
הפעיל לי ספירלה בתנור. הוא התחיל לזוז בחוסר נחת. אני לא יודע
מה לעשות עם זה, אמר. תחזיק, אמרתי. ו...? שאל. זהו. פשוט
תחזיק. עד מתי? שאל. עד שאמות, אמרתי, או אתה. זה יותר מדי
זמן, אמר, אני צריך לנוח.

ומה איתי?!? שאלתי. מה אתך? השיב בשאלה. מה עם המנוחה שלי?
שאלתי, נשימתי כבר קצרה מעט. הוא לא הבין, ומבלי משים שמט את
הקישקעסונצ'יק שלי אל הרצפה. לרוע המזל, הקישקעסונצ'יק משך
אחריו את כל הקישקעס, מה שבדיעבד מתיישב עם ההגיון עקב החיבור.
בלי להתכוון דלפו לי דמעות. הוא הביט בי, בקישקעס שלי שעל
הרצפה, ושוב בי. למה את בוכה? שאל. לא הצלחתי לענות. הוא ליטף
אותי קצת ואז אמר, טוב, תביאי, ולקח ממני את הקישקעס שלו והלך,
ובטעות דרך בדרך על שלי, כי הם היו על הרצפה.
אספתי אותם והתחלתי ללכת, ושוב חורף עכשיו, וקר לי בידיים.