אני מבחינתי רציתי לעשות עמידת ידיים ולסיים בנקודה זו. והיה
ויתעורר הצורך לספר על כך ... מקסימום תאור שטחי של הסביבה
והנסיבות, לא יותר.

אבל אז באו המתלוננים, אלה שתמיד לא מספיק להם, והתחילו עם
השאלות. למה עמידה ולמה ידיים, עם הפנים קדימה או עם הגב
אחורה, ומה השעה, ומאיפה אתה בא?

אמרתי להם כי אין בכוונתי להשיב על שאלות כה אבסטרקטיות, ולגבי
השעה התפשרתי ואמרתי: בערך שתיים בצהריים (או חמש אבל עם שמש
חזקה).

אך הם, כמו כל קבוצה של מתלוננים אמיתיים, לא הספיק להם, ופתחו
במטח תלונות, ביקורת והשקפות חיים תוך כדי כך שהם מתפרצים אחד
לדברי השני.

כשהחלו אף דורשים בפשרן של סוגיות להן אין שום קשר עם המפגש
הנוכחי איימתי ללכת. אך הם אמרו שהקשר קיים, ועוד הוסיפו
והצביעו על העובדה שאני אדם חופשי הרשאי לקום וללכת בכל עת
ולכל מקום אליו תחשק נפשי.

סחרחורת תקפה אותי.
ולכשעזבה, אמרתי שלא יאיימו עלי בעזרת עובדות מכאיבות, ושאני
מעדיף להישאר.

הרוחות נרגעו וכולנו נתנו עצמנו בשתיקה שארכה מספר רגעים.
זוג עפרונים, שעד כה היו על תקן צופים מהצד, עזב את המקום ללא
ציוץ, כמו לאשר את תחושת הנוכחים, כי האוויר מכיל מסכנות.
ויובש.

בכדי לפייס את האווירה הצעתי שנפצח בשיר שכולנו מכירים, היחיד
שעלה בראשי זה: "אמא יקרה לי יקרה".

הם אמרו שכמו תמיד הרגישות שלי לסיטואציות פולקלוריות מקורה
ברקטום. אמרתי להם שהם כולם על הזין שלי, אבל בדיוק אז עברה
במקום אישה נאה רכובה על אופניים ובסלה פרחים, וזה הזכיר לכולם
שאין צורך להתנהג כמו בני אדם.

הבעת ריכוז קולקטיבי על פניהם של המתלוננים הסבירה לי את פשר
הזמזום שהחל מגיע אל אזני... מן מלודיה מונוטונית בקול נמוך
עשיר בתנודות ורטיטות שנוכחותה דמתה לזו של צל של ענן.

אמרתי שזה לא הזמן והמקום לדרמה, ושפשוט יתחקרו אותי בנוגע
לעמידת הידיים בצורה שתקל עלי את משימת ההשבה.

הם אמרו שכבר לא אכפת להם מעמידת הידיים ועכשיו הם רוצים
לשיר.

אמרתי "טוב! ... אז אני אספר על עמידת הידיים גם אם אתם לא
רוצים לשמוע..."
הם אמרו שזה הולך להיגמר לא יפה.
סחרחורת תקפה אותי.
הם חזרו לזמזם חרישית, ואחד מהם הוציא חליל סקוטי והחל לאלתר
בצליל נוראי.
צעקתי "זה היה על ספסל ירוק!"
-הזמזום עבר מטון אחד לטון שני, אחר כך לשלישי, וחזר שוב
לשני... "ומלפני דילג במעגלים עורב שמן על הדשא!"

הזמזום פסק. רק המתלונן עם החליל הסקוטי המשיך באלתור המחריד.
לאחר מספר רגעים של מבוכה בקשו ממנו המתלוננים לעזוב את המקום,
והוא הסתובב,לקח עמו את הטונים הנוראיים והתרחק.

הם אמרו שאין לי פרספקטיבה לדרמה, אמרתי להם שאני לא אשם
שגדלתי מול טלויזיה בחיק משפחה אוהבת.
הם אמרו שזה לא משנה ושצריך להילחם. הצבעתי על העובדה שידי
קשורות .
"עם הרגליים... בכוח!..." הם אמרו.  אמרתי, שמהכוח כבר לא נשאר
הרבה, ואת מה שנשאר, נראה לי שצריך לשמור לעת צרה.
הם אמרו שאם אמשיך ככה אפילו צרות לא יבואו עלי.
סחרחורת תקפה אותי, "... אז תגידו... תגידו משהו!!"  הם אמרו
שחבל, אמרתי שאני מסכים, אבל חבל על מה?

חריקות נעליים נשמעו על אדמת האבן, והם החלו פונים ללכת. קראתי
שיעצרו, שהם יכולים להמשיך לזמזם ואני פשוט אקשיב...
אך הם התפזרו ופנו לדרכם. מתלונן אחד עצר, עשה חצי סיבוב ואמר
לי,  "אתה יודע, לאחרונה אנחנו הולכים לשיעור פיתוח קול פעמיים
בשבוע... בקבוצה... אבל החבר'ה לא רגילים לזמזם ככה על בטן
ריקה, חוץ מזה  כבר נהיה מאוחר, בבית מחכה האישה."