רונה לא בוכה עכשיו, רק בוהה נוגות מבעד לחלון. אין ירח בחוץ,
לא עננים, לא גשם - תפאורה מינימליסטית של פנסי רחוב, ועדיין
היא בוהה נוגות. זה כשרון מולד, כנראה. אולי נרכש, אולי גם
וגם, בכל מקרה, כשרון. היא נראית כאילו כל מהותה כעת פיתולים
תוך רחמיים, אבל אני מניאק אם היא לא מגניבה איזה מבטון החוצה,
לראות שאני רואה כמה היא נוגה. סביר להניח שאני מניאק גם אם
כן. אני שולח אליה מבט של תמיהה מבינה, מלווה בהבלחות של הבנה
תמהה פה ושם. גם לי יש את הרגעים שלי. היא לא מתרשמת.

אני לא אשאל אותה מה קרה. אין סיכוי בעולם שאני אשאל אותה מה
קרה. גם לא מה יש - זה אותו דבר. עשרות, איזה עשרות, אלפי
פעמים אמרתי לה, "רונה, אם את רוצה לומר משהו, תגידי. אל תעשי
לנו סצינות של שתיקה, זה לא עוזר בכלום."

אני מחשב כמה זמן אני כבר לא מעשן. בוא נראה, יום שני, יום
שלישי, עכשיו שמונה בערב פלוס-מינוס, זה יוצא... שישים ושתיים
שעות. הידיים שלי משחקות בעצבנות בשרוך קרוע שמצאתי על הרצפה.
צריך משהו ללעוס. אני לא יכול לקום לה עכשיו וללכת למטבח. אולי
עפרון. עפרון זה טוב. איפה יש כאן עפרון? למה אין לי עפרונות?
אני מסיע את מבטי על החדר ההפוך בחיפוש אחר משהו לעיס, מרגיש
כמן דקירה בשדה הראיה, מרים את עיניי אל רונה, ורואה שהיא
נועצת בי מבט. בתוך המרקם העדין של הנוגות, מודגשים עכשיו
הפגיעות והכעס.
לפעמים היא יכולה לייבש לי את כל הזרע בשק האשכים במבט אחד. זה
לא אחד מהמקרים האלה, עכשיו היא סתם מעצבנת. בכלל, אולי
התעייפתי והזרע שלי פיתח חסינות, ויוצאי חלצי יוולדו מחוסנים
מפני שתיקות מלאות כוונה. רונה מדליקה סיגריה וחוזרת לבהות
מבעד לחלון. סליחה- לבהות נוגות מבעד לחלון. אני בולע רוק,
חורק שיניים, ומנסה לקחת שאכטה מהשפה התחתונה שלי. זה לא עובד.
שישים ושתיים שעות וארבע דקות...

מה היא רוצה הפעם? זה שוב בגלל שאני נוסע? הרי אמרתי לה, לפני
חמישה וחצי חודשים אמרתי לה, כשהיחד שלנו עוד היה בחיתוליו,
שבאוגוסט אני טס. "אבל חשבתי שאתה אוהב אותי", היא תשיב לטיעון
הזה בטון של כאב מהול בציניות מודגשת, "אתה יכול ללמוד גם
בארץ, לא?"
"אני אוהב אותך", אפתח בתשובה, ואז היא תתחיל לבכות.
כאילו לא בכוונה, היא נושפת את העשן מזוית הפה לכווני. זונה.
סיגריה. אולי אדליק סיגריה. רק אחת. יש כאן, ללא ספק, נסיבות
מקילות. זו שעת חירום. חצי סיגריה, שתי שאכטות, משהו... לא.
היה חזק, אני מדרבן את עצמי, המבחן האמיתי הוא כשקשה. רונה
תופסת אותי בוהה לה בחזה ומצמצמת עיניים. אני נאנח. יש איזה
חוק בלתי כתוב, כנראה, שאומר שאסור להביט בחריץ בזמן ריב. זה
ריב בכלל? מה זה? אני מדמיין את עצמי אוחז בכתפיה ומטיח בה תוך
ניעור אינטנסיבי, "נו, תוציאי את זה כבר!!!"

אולי שוב לא התייחסתי למשהו. אני סוקר אותה מטה-מעלה-מטה במבט
הא-מיני ביותר שאני יכול לספק. אני מכיר את כל הבגדים שלגופה
עכשיו (המכנסיים השחורים עם השסעון והגופיה הכתומה שהורדתי
ממנה בפעם הראשונה ששכבנו - כן אני זוכר). השיער שלה אסוף, כך
שאין לי דרך לדעת אם שינתה תספורת, והוא היה אסוף גם כשבאה
(כן, שמתי לב). שינויים דרסטיים במשקל הגוף גם אינם בנמצא. אל
ממצאים אלה מצטרפת העובדה, שהיא הגיעה במצב הזה.
מה זה יכול להיות, אם כן? הלכתי לאיבוד, ועדיין לא אשאל. לפני
שתיים-שלוש סאגות הכרזתי באזניה שנשבר לי מהמשחק 'רונה, מה
קרה?' אז אולי השתיקה שלי גם היא סוג של משחק, אבל לפחות
החוקים שונים במשהו. שתנסה לשחק את המשחק שלי פעם אחת, מה יש?
זה משחק מאוד נחמד - כשמשהו מציק, מציינים את זה בקול, בלי
לבהות נוגות ולחכות להפעלה. שישים ושתיים שעות ושש עשרה דקות.
השרוך הפך לפקעת בין ידיי. אני אוהב אותה, וזה הדבר היחיד שאני
מסוגל לומר לה כעת, אבל איכשהו נראה לי שזה רק יהפוך את הסרט
למנוי בספריית וידאו.

רונה מועכת את הבדל במאפרה, מפזרת עשן לחלל החדר ונאנחת
חרישית. האנחה החרישית של האכזבה. לעזאזל. מבלי משים אני תוחב
את פקעת השרוך לשעבר בפי ומתחיל ללעוס במרץ. "אני הולך
להשתין", אני אומר לה, והולך להשתין. מנסה לנצל את זמן האיכות
הזה על מנת להרגע. בעיניי רוחי, אני רואה אותנו יושבים כך
בשתיקה עד חצות לפחות, כבר היו דברים מעולם. בחצות ומחצה אני
אתחיל לנמנם לפרקי זמן קצרים, הולכים ומתארכים בהדרגה, עד
שאתעורר למשמע, "אני לא מאמינה שאתה יכול לישון עכשיו!" בטח
שאוכל לישון עכשיו. לא רק אוכל, אפילו ארצה, אבל מטון הדיבר
שלה ישתמע שכרתי לה יד. אני שוטף את פניי באריכות, חוזר אל
זירת הפשע, וזוכה למבט מייבש זרע. עדיין לא חסינים לגמרי,
החבר'ה שלי...

שישים ושלוש שעות. מחניק לי. אני רוצה לשבור משהו. היא שוב
תאמר לי שאני לא יודע לתעל רגשות, ואני אומר שתעלתי אותם דווקא
יפה מאוד אל הספל או המלחייה, או מה שלא יהיה מוטל ברסיסיו
לרגליי, ואז היא תתחיל לבכות. לא ברזי דמעות יש לה שם, גם לא
כפתורים. עיניים אלקטרוניות, זה מה שזה, כמו בשרותים צבוריים,
צריך רק לעבור ליד.

שישים ושלוש שעות ושניה אחת. "אני אוהב אותך", אני אומר לה.
היא בוכה. אני שולה סיגריה מהחפיסה שלה, מצית, גומר על רבע
ממנה בשאכטה אחת, ומשחרר את העשן תוך אנחת רווחה אדירה. "מה
יש, רונה", אני שואל, "מה קרה?"