לשתות קפה בדיזינגוף, ביחוד בארומה, זה חסר ניחוח. אני לא יודע
בדיוק מה זה, אולי זה הקצף המעצבן בקפה, או הטעם
כאילו-אלכוהולי ששמים, נראה לי אולי חסר לי פה משהו, אולי זה
האנשים המוזרים שמסתובבים בקניון הזה... קשה לי להגדיר בדיוק
מה זה, אבל לא בדיוק נוח לשתות שם קפה.
אולי זה קשור לזה שפעם אחרונה ששתיתי שם קפה אז המלצרית בטעות
גרמה לי לשפוך את הקפה על המדים, אפילו הרובה קיבל קצת קפאין,
כאילו שהוא לא היה מחומם גם ככה... סיימתי את הקפה והתחלתי
ללכת בלי לשים לב כל-כך לאן בקניון כששמתי לב לצללית משונה
שהתמקמה בקצה שדה הראיה שלי. הפנתי את ראשי שמאלה אך היא
נעלמה. המשכתי ללכת לכיוון המדרגות שיורידו אותי לקומת הכניסה.
הייתי בטוח שראיתי אותה שוב אך כשהסתובבתי לא היה שם איש, חשתי
בצמרמורת משונה. התחלתי לרדת במדרגות במהירות. הרגשתי צורך
לנשום אויר, אפילו את אוירה המזוהם משהו של תל אביב. בדקתי שוב
את צדדי הקניון במבטי בעודי יורד כשנתקלתי בזוג נערים מחובק
שירד מלפני במדרגות באיטיות מעיקה. עבר בי גל סלידה קל.. "איך
לכל הרוחות זכר מסוגל להיות עם זכר אחר??? זה כל כך מגעיל...
מה הם מוצאים ב... בנו???" מלמלתי לעצמי כשאני מנסה להידחק
לצדם על מנת לעקוף אותם במדרגות. ריח הבשמים החזק שאפף את
שניהם לא הועיל להרגשתי המצומררת ממילא ומיהרתי לכיוון השער
השקוף החוצה. השומר בשער נתן לי חיוך משונה, כאילו אחד
מהשומרים החברה'מנים הללו ששרים בזמן כשבודקים את התיק, אבל
הפעם זה הרגיש גם משונה, כמו היום הזה בכלל... הגעתי לתחנת
אוטובוס שברחוב ובאתי לשבת, אבל כמובן שלא היה מושב פנוי,
הלכתי אחורנית ונשענתי על חלון אחת החנויות. בזמן שבהיתי ללא
מטרה בנקודה לא מזוהה ובמכוניות העוברות, הרגשתי כאילו מישהו
צופה בי, ההרגשה רק התעצמה מרגע לרגע, הסתכלתי סביב אבל לא
ראיתי אף אחד ספציפי שיכול לגרום לזה... הייתה שם אישה זקנה עם
שקיות מהסופר, נערה גותית, פאנקיסט שדיבר עם ערס, וכמה אנשים
כנראה תיירים. המשכתי לנעוץ מבט בכביש. מישהו הסתכל בי. מישהו
פשוט בהה בי. הרגשתי את זה בכל עצמותי... הרגשתי את זה חזק
יותר ויותר בכל רגע עד שכמעט ויכולתי להצביע על כיוון הבוהה
המקולל. לבסוף לא יכולתי יותר והתחלתי להסתכל לצדדים כמו מטורף
עד שתפסתי את מבטו. הוא עמד בפינת הרחוב והסתכל בי. ברגע
שראיתי אותו בנוסף להקלה הרגשתי כמו מן ישועה מוזרה, פתאום
הצמרמורת שחשתי כבר קרוב לחצי שעה הפכה לרגיעה נפשית. כאילו
משהו שהמתנתי לו רבות הגיע סוף סוף. הוא עמד שם, נראה כל כך
מרענן אבל כל כך מוכר. ברגע שקלט כי אני מביט בו חייך אלי,
הפנה אלי את גבו והחל מתרחק ממני. הרגשתי גל של כעס מציף אותי.
"בוהה בי איזו שעה כבר ופתאום מסתובב והולך?! למה מי הוא חושב
שהוא???" חשבתי ופניתי אחריו במורד הרחוב. בין מבוך האנשים
שהציף את המרחק ביני לבינו נשמרה ראות טובה, העיניים שלי קלטו
אותו כמו שעיניו של נץ קולטות את טרפו, התחלתי לרוץ אבל זה
נראה כאילו ככל שאני רץ ככה הוא גם מתרחק, עד שלבסוף הוא עצר,
הסתכל בי כמאשר שאני עדיין אחריו ואז שוב מתחיל לרוץ. קיבינימט
איתו... התחלתי לחשוב באמצע הריצה למה אני בכלל רודף אחריו,
בגלל תחושת הרוגע שחשתי? או רק בגלל הסקרנות?
אני זיהיתי את המקום הזה שהוא מוביל אותי אליו... כבר עברתי שם
היום, אל תוך הקניון... ראיתי אותו מתקרב לאחד השערים והגברתי
את הקצב. ראיתי שאני לא משיג אותו אז החלטתי לקרוא לו לעצור,
שנדבר, שיסביר לי מה הולך פה אולי... "היי!" צעקתי, אבל הוא לא
הסתובב. "היי אתה עם החולצה ה..." התחלתי לצעוק ולראשונה
הורדתי מבטי לחולצתו וקולי דעך. "האחד שלך" היה כתוב באותיות
גדולות ואדומות על גבי חולצת הטי שרט הלבנה שלבש. עצרתי. ראיתי
שגם הוא עצר. "מה לכל ה....?!" חשבתי לי לרגע. כל הסיפור התחיל
נורא לא למצוא חן בעיני...
הפלאפון שלי לפתע החל לרטוט מהכיס האחורי של הג'ינס שלי:
"הלו?" עניתי מוריד מבטי מהבחור.
"תמוז, ת'שומע, אני צריכה את העזרה שלך במשהו"
"אה, רינת.. זה לא.. הזמן הכי טוב"
"מה יכול להיות יותר חשוב מאשר לעזור לי עכשיו ברגע שאני באמת
צריכה?"
"אממ.."
"מה, מה, תגיד לי..."
"אני רודף אחרי איזה מישהו"
"מה רודף?" היא גיחכה קלות
"איזה אחד שעוקב אחרי, מוזר כזה, בטח הומו"
"מרדפים, הומואים מוזרים, מה עוד היה לך היום?"
"לא סיימתי עם הומואים להיום, הייתי בדיזינגוף ושוב ראיתי זוג
מתרוממים מחזיק ידיים עובר על פניי במדרגות..."
"טוב, אתה יודע מה התיאוריה שלי על כל זה, כל מי שלא הומו, לא
הומו רק כי הוא לא מצא את האחד שלו עדיין."
הרגשתי את הדם אוזל לי מהפנים. "מה אמרת?"
"נו שאם תמצא את הגבר האחד שלך אז גם אתה תהיה הומו. ואתה לא
הומו רק כי עוד לא..."
"רינת אני צריך ללכת." קטעתי אותה כשקלטתי את הבחור מתחיל
לצעוד לכיווני מאיפה שעמד והסתכל בי כל זמן השיחה.
"מה? אבל אני באמת צריכה שתעזור לי."
"רינת אני אתקשר אלייך מאוחר יותר." הצלחתי לומר מבלי לגמגם.
הכנסתי את הפלאפון בידיים רועדות לכיס והתחלתי להתרחק מהמקום
במהירות. הצצתי אחורה והנה הוא היה שם, הולך אחרי. האחד שלי.
"לא..." מלמלתי "לא. זה לא יכול להיות." התחלתי לנסות להרגיע
את עצמי והגברתי את קצב ההליכה והוא אחרי, הרגשתי אותו. "לא
נכון!!!" צעקתי והתחלתי לרוץ בהיסטריה קדימה מבלי לשים לב
אפילו לאן אני רץ. רצתי עד לא היה לי אויר, ברחתי עד ששרפו לי
הריאות והתחלתי לראות מטושטש. רצתי ורצתי ורצתי... בסוף נפלתי
על ברכיי על המדרכה מתשישות מוחלטת. הבטתי לאחור והנה הוא
מתקרב אלי בריצה קלילה ומהירה, גופו השרירי מסתיר לי את השמש.
הרגשתי כל כך חסר אונים... חשבתי על כל החברות שהיו לי, כל
הבנות שכל כך אהבתי. "אבל אני לא רוצה למצוא את האחד שלי!!!"
צרחתי בשארית כוחותי והרגשתי טיפה נוזלת על לחיי, לא הבנתי אם
זה דמעה או זיעה עד היום. הוא ניגש אלי "זה בלתי נמנע, אתה
יודע..." אמר בקול הכי מרגיע ששמעתי מעולם. הוא הושיט לי יד
ועזר לי לקום. "בוא" הוא משך אותי אחריו "נשתה איזו כוס קפה
בארומה? מה אתה אומר?"