אני שמחה שחזרתי.
שמחה שחזרתי לשאול שאלות. שמחה שחזרתי לחפש תשובות.
שמחה שחזרתי לכתוב ולקרוא, בעיקר לנשום נדמה לי. בעיקר לנשום.
השתנתי המון בשנתיים האחרונות, לקחו ממני הרבה אבל נראה לי
שקיבלתי יותר. כנראה שהמון תמימות הלכה לה, ועוד כמה דברים
בדרך למעלה. אבל נדמה לי שקיבלתי כמה דברים שהם המפתח לחיים
יותר טובים.
הבטחון העצמי עלה, ההבנה העצמית של מה אני יכולה. במה אני
טובה. אני חושבת שסליחה, אני יודעת שעוד אגדל אתפתח ואלמד המון
בעיקר על עצמי ומקווה שגם על אחרים ועל החיים. אני חושבת שאני
בדרך נכונה ולא בגלל שאני כרגע במין מסלול שבו אנשים "נורמלים"
קוראים מסלול "נורמלי", אלא בגלל שאני חושבת שעקב כל המכשולים
שרובם האמת, אני שמתי לעצמי, גרמו להמון דברים שם בקופסא למעלה
להשתנות וגם באיזור הרגשות. למדתי להסתכל ממקום אחר, ואני נדמה
לי גם מבחינת ההורמונים הכל רגוע יותר. ולא רק להסתכל אלא גם
להבין ולקבל ולהשלים.
ובכל זאת להמשיך לשאול! אידאלים הם לא פורצלן בארון זכוכית
מוצג לראווה, לא! זה כדור שזורקים ומשחקים ומסובבים ובודקים כל
רגע מהחיים. בשביל לראות עם זה עדיין נכון ועדיין מתאים! וזה
הכי חשוב.
נדמה לי שכל החיים רוב השאלות יחזרו על עצמם. ונדמה לי גם
שלפעמים יהיו לנו תשובות לדברים, אבל הם ישתנו בהתאם לגיל
ולתקופה, יתאימו אלינו, אבל הכי חשוב לפי דעתי זה להמשיך
ולהיות פתוחים בכל שלב לשאלות חדשות, תשובות חדשות ומגע של
אנשים!
ולעצמך. להיות פתוח להתנסות ולנסות ולא להיות פסיבי כל החיים.
לקחת, לגעת, לטעום, לנשום, לעשות, ליזום, לסתום ולבלוע כשצריך.
ולהמשיך להציב מטרות ואתגרים ומכשולים.
ולפעמים גם צריך לדפוק ת'ראש בקיר!

אז אם כבר חייבים להבין ולחיות בעולם הזה. אז ללכת עד הסוף!