והינה השיגרה נוקפת יום נוסף, והחיים נוגסים בי עוד ועוד
ומקהים את חושי עד כדי עיוורון, והזמן בורח כמו מפחד ממה שהיה
כרוצה לשכוח או שמא מתוך סקרנות - לדעת מה צופן העתיד בחובו.
האם כלל יש עתיד? כל החודשים האחרונים נראו אחד כמו השני.
וכעת?
דבר.
חסרת רגש ונבובה.
האומנם? האומנם איני חשה דבר? וכי אני... כה כמהה לחוש... או
שמא הפחד הנורא הזה, שמא אחשוב ואז אפול שוב לתהום העמוקה,
אוחזת עד שפרקי ידי ילבינו, עד זוב דם, ודבר זה יפריע בקיום
שיגרתי שיש בה מין הנחמה - משהו לאחוז בו - מסגרת שמכריחה
להמשיך לעשות דברים וגורמת לי לשתוק ולהמשיך להיות בובה על
חוט.
אני בובה על חוט, על קורי הזמן הארורים שכבלני כבכותנת
משוגעים, כופה עלי להמשיך לחיות את השיגרה.
איני יודעת מה אני אוהבת. את השיגרה הזאת או את הבריחה
מהמחשבות. אפילו בשיגרה אני בורחת, מתנתקת. אנשים מדברים אלי
וכמו שותקים באותה עת. דבריהם חולפים בראשי כרכבת לילה מהירה.
וכעת הזמן ההוא, הזמן, תוקפני לחזור למציאות.
הזמן קצר והמלאכה מרובה.