בעיקר אני מתגעגעת לימים של הילדות שלי, אני סתם קוראת להם
ילדות, הייתי בת 19 [אני בת 19].
לפני 4 חודשים ימי הילדות שלי נגמרו, ואליהם אני הכי מתגעגעת.

לחיים ללא אחריות, ללא מחשבה, ללא מחר. סרט! ממש סרט מדליק!
דוגרי! בבניאס שורצים, כל ערב ארוחת ערב ביחד מכינים, לפעמים
ארבעתנו, לפעמים +20 אנשים. לפעמים הייתם נשארים לישון אצלי,
לפעמים רק את, לפעמים לבד.
רוב הזמן מטיילים, תמיד הפוכים! חיים משחטה לשחטה, משחייה
לילית לסתם רחצה במים הקרירים של החרמון. לא חושבים מה מחר
יקרה, יהיה או לא יהיה.
נהנים מהרגע, מהחמסין, מההורמונים האחרונים ומהחיים ללא
גבולות, כמו מטורפים! באמת מטורפים! אבל היה אדיר, היה מדהים.
אם רק אוכל לחזור על זה, לעולם לא אגיד לא. לעולם! אבל הכל
נגמר.
גדלנו ב-4 חודשים, וכל החיים התהפכו יותר מ-360.
פתאום אני מוצאת את עצמי גרה עם אשה זרה שנקראת oma, סבתא
בהולנדית. מוצאת את עצמי בבצפר [מה שברחתי כל החיים] עם עירקים
אפגנים וטורקים [כולם מוסלימים כמובן], לומדת הולנדית ועושה
כסף ביורו, מתגעגעת לחומוס בפיתה (נורמליים), מפסיקה לעשן [אם
למישו יש נובלס, דחוף!!!] ומתפללת שהקיץ יחזור אליי כי השלג פה
זה משהו לא נורמלי.
אז מה אומר ומה אגיד. סרט סרט, אה!
מוצאת עצמי לבד לגמרי, בלי חברים, בלי הקיבוץ, ומסביבי אנשים
מוזרים.
כולם התגייסו, מגינים על המדינה שגידלה אותי והעניקה לי חיים.
ואני פה בחו"ל מתחבטת בשאלות על אלוהים... ומה נעים...