שוב הגיע יום שישי. כל רבע שעה אני עוצרת את היום, מביטה מבט
חטוף בשעון וסופרת את הדקות. לבסוף, המחוג הגדול מגיע ל-9,
והקטן ל-4. חיוך גדול ומוכר עולה על פני. רוני צועקת לי מקצה
החנות, "תגידי, את לא ממהרת לאנשהו?" מחזירה לה חיוך מלא הוקרת
תודה, "את תסתדרי?" "באמת משנה לך? יאללה רוצי, הוא מחכה..."
  חוטפת את התיק, מתעלמת מהעננים הכבדים והמאיימים בשמיים,
חולפת בצעדים מהירים במורד שינקין. השקיעה מתחילה לעלות
בשמיים, כחול מתחלף בכתום-וורוד, מעורבבים עם עננים
אפורים-שחורים שנדחפים להם, כאילו אומרים, גם לתל אביב מגיע
חורף. בהתאם, העיר מאטה צעדיה. מגיעה לאלנבי, חולפת בפינה על
פני ההומלס המזוקן, זורקת שני שקלים, וממשיכה במסלולי. אחרי
כעשר דקות, מגיעה לים.
  מורידה נעליים, אפילו שכבר קצת קר, ויורדת לחוף. מאתרת
במבטי את האבן הקבועה, בדיוק מתחת למדרכות הטיילת, ומתיישבת.
מחכה. קרני שמש אחרונות מסנוורות, מנסות בכל כוחן לחדור דרך
העננים, מצליחות לסנוור דרך המשקפיים. חולפות להן הדקות,
ומשעמום, אני מתחילה לשחק עם כפות רגליי בחול הקר. סוף סוף
עידו מגיע. עם המצלמה העתיקה תלויה על צווארו, תחביב שהפך
לתעסוקה חובקת כמעט כל שעות היממה. עיניו בורקות, נותן לי
נשיקה חפוזה, מתיישב לידי, ובוהה אל עבר השקיעה.
  "איחרת". אומרת ללא כעס, מציינת עובדה. "כן אני יודע,
מצטער. פשוט, עברתי ליד הבית של הזקנה ההיא באחד העם, זו עם
החתולים, ושני חתולים שכבו להם על חומת הבנין, מדושנים
ונפוחים, אחד לבן כולו והשני ג'ינג'י. פשוט הייתי חייב לעצור
לצלם." מחייכת בהבנה, נותנת לו ללטף ראשי, ולחבק אותי מאחוריי.
"זהו. כבר חורף. בקרוב לא נוכל לבוא לפה יותר", אומרת במעט
עצבות. "אני חושב שנותר לנו עוד קצת זמן... עוד קצת."
  בכל זאת, מסורת של שנתיים. כל שישי, בדיוק חצי שעה לפני
השקיעה, מתוזמנת עד הדקה האחרונה, שנינו היינו רצים מעיסוקנו
אל הים, ופשוט יושבים. בוהים. "זמן איכות". קצת קיטשי, שקיעות
וכל זה. אבל זה באמת היה הזמן שלנו. בלעדית שלנו.
  עידו ליטף את הכרס הקטנה שהתחילה לצמוח. "התחלת כבר לחשוב
על שמות?" "מה פתאום. זה מביא מזל רע. הסבתא הבולגרית שלך לא
לימדה אותך כלום?" מבטו נפגש עם שלי לרגע ארוך, מחויך,
התנשקנו. המשכנו לבהות בשקיעה. החל לרדת גשם. טיפות קטנות, אבל
עם מבט לעננים, איימו להתחזק. "אולי כדאי שנלך? אתה לא רוצה
שאני אהיה חולה, נכון?" "נו תיכף, השקיעה עוד לא נגמרה."
"עידו, אני צריכה לחשוב לא רק עלי, אתה יודע.." שתי דקות חלפו
בשתיקה, והבנה חדשה נחתה עליו. בחן אותי רגע מחדש, משוכנע,
אפילו מודאג קצת, לקח את ידי והעמיד אותי על רגליי.
"יש לי רעיון!" עידו עצר מישהי שבדיוק עברה בטיילת, ושאל אותה,
אם אולי, לא איכפת לה... לא, בטח שלא, ענתה. עידו הסתכל עלי,
מעריץ, "סוף סוף תהיה לנו תמונה פה. את לא חושבת שהגיע הזמן?"
כל התמונות של עידו, מכל השבוע, כל השנתיים בעצם, תמונות חיים,
תל אביב ברוב יופייה, מילאו אלבומים על גבי אלבומים שדרך קבע,
נחו על המדפים בפינה במרפסת.
  הגשם נחלש מעט, כאילו נותן לנו חלון הזדמנויות קצר לתפוס את
הרגע. מחבק אותי חזק, צועק לבחורה, "נו תצלמי! תיכף השקיעה
נגמרת!" שיערי מתעופף ומתבדר לו ברוח, תל אביב כולה עוצרת לכמה
שניות, הים, השקיעה, הבליטה, שנינו, מתאחדים לכבוד הארוע.
  תלינו את התמונה הממוסגרת על הקיר מעל לטלויזיה. קראנו
לילדה סנסט. סנסט שלנו.