תוך נסיון אנוש לשנות את העולם, העולם שינה אותי.
תפס אותי כשלא הייתי מוכן, אז עוד הייתי קטן, הייתה בי התמימות
ההיא.
כשגדלתי מעט, עוד הייתי קטן, אך קצת יותר גדול, אך עדיין קטן,
נאחזתי בתוכניות טלויזיה על יצורים כחולים קטנים, תוך כדי שאני
שוקע בקופסאת הקורנפלקס בבוקר, עוד החזרתי אלי את התמימות
במידה.
חיי התמים הם חיים שאני מאחל לכל אדם, במיוחד אדם עובד.
עדיף לא לדעת. מאשר לדעת ולהתאכזב.
אני למשל... אני לא יודע... ומעולם לא נתפסתי ברשת האכזבות.
כך שמאז ומתמיד, חוץ מהתקופה הקצרה שהייתה לפני היצורים
הכחולים והאריזות הצבעוניות של הקורנפלקס, אני זוכר את עצמי עם
חיוך.
לא חיוך זדוני, לא חיוך שמאחוריו מסתתר בכי עמוק, לא חיוך כזה
שאפשר להוריד גם בכוח... זהו חיוך נטו. חיוך בשביל החיוך.
ואולי אפילו החיוך שלי יצרף אלי עוד כמה חייכנים תומכים.
ונהפוך לקהילה.
או שאולי אני מחייך אך ורק בשביל עצמי.
ככה וככה, החיוך לא יזיק.
לאחר שתפס אתכם החיוך קשה להרפות ממנו. לכן נתפסתי עליו זמן
רב.
אולי נתפסתי עליו זמן רב מידי, ויכול להיות שמיד אחרי שאני
אסיים משפטים אלו יבואו משפטים על בכי?
למרות הכל, תפס אותי החיוך חזק מידי. לא ארפה.
לא היום.
אולי אחרי פרק נוסף של היצורים הכחולים שנשארו בזיכרון.
אבל לא היום.
כי הכחולים... כבר מזמן ירדו מהמסך.
והחיוך... החיוך נשאר... גם בפרסומות...