יש משהו יפה בשקט הזה, אחרי שכולם הלכו.
הבדידות שאת משאירה מאחור.
והדקות הקטנות האלו בין החושך לאור
הן הזמן שאני באמת מרגיש בו בבית
השמש שעולה ומחליפה את הירח הנעלם אט אט
היא משאירה בי געגועים כל כך קשים
והרי בירח לא נגעתי, והוא אף פעם לא היה שלי

ובשקט ההוא שאני כל כך אוהב
יש בו משהו מן הבדידות, שאין הוא יכול להפיג
אלא רק להבין
ובדמעה הקטנה שזורמת על לחיי
יש משהו מן החיוך שנשאר מאחור
והרי גם בך לא נגעתי, ואף פעם לא היית שלי
אז למה כואב לי כל כך לאבד אותך?