כמדי יום ביומו הוא ישב שם, בגן המשחקים הירוק שליד ביתו, היתה
זו תקופת השלכת של הסתיו. כל העצים התפשטו ונשארו עומדים שם,
קופאים מקור. הוא, כהרגלו, ישב בספסל האמצעי, בין זה שעליו
תמיד יושבות שתי הנשים השמנות האלה עם התינוקות ומדברות על
בעליהן - "דני לא אוהב אותי יותר..." "אל תדאגי, אותי יורם
אוהב אפילו פחות", כל יום היו חוזרות לביתן והאמת המרה היתה
שם, חוזרת אליהן.
מצדו השני ישב בדרך כלל האיש המשופם, הוא תמיד הגיע עם בנו
למגרש המשחקים, הילד רץ וקפץ ושיחק וציחק והאיש ישב, עישן את
הסיגריות האהובות עליו במיוחד, מה שהפתיע אפילו את הזקן היה
שהאיש מעולם לא העלה חיוך על פניו, תמיד ישב שם, מעשן סיגריה
אחרי סיגריה עם פרצוף כועס או אולי פגוע, לא שמח.

הגן עצמו היה קיים גם כשהיה ילד צעיר מאוד, הוא זכר שהמגלשות
היו חלודות ובצבע אפור מתכתי מדכא, כל המתקנים נראו הרבה יותר
פשוטים, זקנים, כואבים.
הוא זכר שכמו תמיד היה הזקן של השכונה, 'אדון זקן', כך קראו לו
ילדי השכונה, היה יושב בדיוק איפה שהוא יושב עכשיו . הכינוי
דבק אליו עקב זקנו הארוך, הוא לא היה אדם מאמין או דתי, לא שזה
בכלל עניין את הילדים, אך זקנו הארוך היה סימן ההיכר שלו.
כמו בכל יום, נזכר הזקן, גם 'אדון זקן' היה יושב בדיוק שם,
תמיד היה בא עם כמה שקיות מהשוק הקרוב, לפעמים היו לו שם
תפוחים, לפעמים תפוזים. הוא תמיד היה בא עם שקית שוקולדים, זה
מה שמשך את הילדים אליו. מדי יום ביומו הגיע האיש, בערך בשעה
שתיים עשרה וארבעים, מתיישב על הספסל האמצעי, אותו ספסל שהזקן
ישב עליו, מניח את שקיותיו הצבעוניות מהשוק על הספסל, שקית
השוקולדים הייתה צהובה שקופה כזאת וכמות השוקולדים נראתה אם
מסתכלים על השקית אפילו בלי לפתוח אותה.

הזקן היה יושב שם, מחכה שהילדים שכבר הכירו אותו יבואו אליו,
בדיוק כמו ציפורים שנותנים להם חתיכות אוכל נוחתות ומחכות למנה
שלהם ולאחר מכן, עוזבות. היו ימים שהילדים לא שמו לב לזקן ולקח
להם כמה דקות להגיע אליו והיו ימים אחרים שעוד כשהלך לאיטו
לכוון מקומו החביב בספסל הקיפו אותו הילדים וצעקו בקולי קולות
- 'אדון זקן... אדון זקן...'.

הילדים אפילו המציאו עליו שיר, שעבר מילד לילד, מישן לחדש -
"אדון זקן... אדון זקן...
יביא לנו שוקולד לכאן...
כל יום, בעשרים לאחת...
יביא שוקולדים לכל אחד..."

הזקן ישב שם, ראה את המתקנים החדשים הבוהקים, ראה את הילדים
שמחים, משחקים שם, נהנים מחברתם של חבריהם, נהנים ממזג האוויר
הקריר. גם לו הייתה בד"כ שקית שוקולדים. גם לו היה כינוי - "מר
קירח"... שיערותיו נשרו מזמן אך הוא לא התבייש בכך,להפך, הוא
שיזף את קרחתו בגאווה בימי הקיץ.

'אדון זקן' יום אחד חדל להגיע לגן. הילדים חיכו וחיכו והוא לא
חזר, עבר שבוע, שבועיים, הילדים גדלו, האדון לא חזר.

הזקן, גדל והתחיל לעבוד, הצליח להרוויח כסף, הקים משפחה, נהיה
כבר סבא, יצא לגימלאות ובאחד הימים ביקר בפארק, הוא התיישב
במקומו של 'אדון זקן', הוא הביט בהנאה גדולה על הילדים הקטנים
המשחקים, בריכוז כה גדול בעולמם התמים, לא עניין אותם כל עולמם
של המבוגרים, הם היו שם, בתוך עולמם.

הוא החליט לעשות מה שהזקן שלו, 'אדון זקן', עשה, מדי בוקר הוא
יצא לשוק וקנה שוקולדים והתיישב שם, בין האיש הלא מחייך המעשן
לשתי הנשים המתלוננות. הוא חיכה וחיכה וחיכה וכלום לא קרה.
הילדים נשארו סגורים בתוך עולמם. הוא החליט להכנס לעולמם או
להפך, להוציא אותם, אפילו לרגע, מעולמם.
הוא הביא את נכדו לשחק בגן. בניגוד לרוב הסבים, הוא היה מרוכז
בילדים האחרים ולא בנכדו.
הוא הגיע עם שקית שוקולדים, נכדו רצה כמובן את כל השוקולדים,
אך הוא אמר שיזמין ילדים אחרים שיאכלו גם.
כך תפס 'מר קירח' את הפופולריות שלו.
עברו שנים, הוא המשיך להגיע לגן המשחקים, נכדו התבגר, הילדים
בגן התחלפו אך הוא, מדי יום ביומו, הגיע עם שוקולדים וחילק.
הוא היה מאושר ברגע זה שנכנס לעולמם.

באחד הימים הגיע מכתב מהבנק שאומר, שקרן הפנסיה שלו אזלה, הוא
התחיל למכור את תכולת ביתו, מכר תכשיטים יקרים, מכשירי חשמל.
הכל בשביל להשאר בעולם שלהם. לבסוף לא יכל למכור עוד דבר, כלום
לא נשאר.

הגן נשאר בודד, הילדים בתוך העולם המבוצר שלהם והזקן, שכבר לא
שם.
הגן נשאר בודד, לפחות עד שיבוא זקן אחר.