[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מפלצת התהילה
/
חדוות חיים

יולי, ניו-יורק, עשר בבוקר
כשמתבגרים מביטים אחורה ואז האחורה נראה קצת כמו הקדימה. אם
מישהו היה מזהיר אותי שבגיל שלושים ושתיים אמצא את עצמי בחדר
בית מלון עלוב, עם שולחן אחד שבור וחלון שקשה להזיז אותו, בניו
יורק, הייתי צועקת עליו שהוא מדמיין דברים. אבל זה מה שזה, וכל
בוקר קשה לזוז, קשה לחשוב על ישראל, קשה לקום בבוקר מהמיטה,
עדיף לישון. הגוף כבד, כמו מערכת מחשב שרק צריך להזין אותו מדי
פעם ויש מתג לכיבוי והפעלה. הוא מתקלקל מהר מאוד וכל הרגשות
שלו מתוכנתים.
הרצפה מטפסת על התקרה והחלון רוצה לברוח החוצה. העכבישים
מוצאים נחמה בפינת הקיר, אבל גם להם קשה לנשום מהקור. כפות
הידיים שלי אוחזות בספל התה כבקרש הצלה. עוד שבוע זה יקרה, עוד
שבוע אני חוזרת לישראל. אילו הייתי יכולה לחזור בזמן הייתי
חוזרת לזמן ההוא, כשהיה חורף ואני הייתי בחדר החם שלי ואח שלי
בחדר ליד, ואני ילדה קטנה ואימא באה לנשק ולתת שוקו חם ואז
מתיישבת על המיטה ועוטפת אותי בשמיכות צמר מכף רגל ועד ראש
ואני עוצמת את העיניים, לשם הייתי רוצה לחזור.

דצמבר, ישראל
"החורף כבר קצת עצלן, חמודה", אמרה אימא כששאלתי אותה למה
החורף מתעכב "ועד שהוא מגיע אלוהים גדול, אבל עכשיו תשבי לאכול
כמו ילדה טובה בת תשע".
יש אווירה של חג, ככה אמר הקריין בחדשות. כולם עושים את עצמם
חוגגים. קשרתי את הסרט האדום לקוקו כי ככה אימא אמרה שצריך
לעשות. הלוואי והיה לי שיער כמו של מאיה, חשבתי, קצת יותר
שחור, כמו של שלגיה. אמהות חיממו עופות בתנורים ואני דמיינתי
את לילי התרנגולת בורחת מהידיים החזקות של אבי. הם מעיפים להם
את הנוצות ומכניסים כל מיני טעמים לפי מה שכתוב בספר, אבות
מקדשים, מביאים יין לבן, הילדים יוצאים בזול. "עליהם עבדו בעין
יפה", כמו שהדוד יוסף מראשון אמר. הכל כמו שרשרת של ריחות
שמחברת בין הבתים, לא יותר. מישהו משיק כוסות, למישהו מהבהב
האור בסלון, אני שרה שירי חג עד שאימא שלי משתיקה אותי: "רוית,
אל תאכלי בפה פתוח".
"הלוואי ויהיה לנו איזה דוד שמן מאמריקה שיביא לי הרבה מתנות
חג", אני אומרת לאח שלי.
"לשכן יש דוד מאמריקה", הוא אומר לי, "אבל הוא לא שווה כלום,
בכלל דודים זה עסק ביש".
"כן", אני מסכימה אתו, "עסק ביש ביש. אם הם לא עשירים אז הם רק
יבואו לנשק את הלחיים, כמו הדוד יוסף".
"ותמיד הוא מריח כמו דג שהתקלקל", אח שלי מעיר.
אני צוחקת. "אתה חושב שאילן התלבש לכבוד החג?"
"אולי".
"זה נכון, אולי, אבל אם הוא יבוא ויראה אותי, אתה לא חושב שאני
צריכה לשים את השמלה שלי?"
"אני לא מבין בזה בכלל, קרציה, איזו שמלה יש לך?"
"יש לי רק שמלה אחת והיא לבנה, אימא קנתה לי".
"אה, אני חושב שאילן לא שווה את זה שתלבשי לכבודו שמלה לבנה,
שמלות לבנות זה בשביל מלכות!"
"אולי אילן יחשוב שאני מלכה", מלמלתי לעצמי בשקט. 'אילן בעצמו
מלך', אני חושבת וכשאני חושבת עליו אז קצות האצבעות שלי
מדגדגות וגם כואב לי בחניכיים. אח שלי מושך בכתפיים ולוקח את
השניצל לפה.
בחוץ מטפטף הגשם טיפות עוקצות ואני מתמלאת בחדווה כזאת ומדביקה
את האף לשמשת החלון הקרה. אני חוזרת כמה פעמים אחרי המילה
"חדווה" עד שהיא נשמעת לי מוזר. את המילים אני דגה כמו כריש
שדג דגים, או שזה בעצם דגים שצדים כרישים, אני לא זוכרת. אני
צוחקת צחוק גדול, כזה כמו של אנשי עסקים. מבלי שההורים ואח שלי
יבחינו אני חומקת החוצה ונעמדת מתחת לגשם, הוא מלוח לי בפה.
חדווה חדווה חדווה חדווה, אני מתחילה לצרוח אל השמיים, אבל
השמיים לא עונים לי.
אני מביטה הצידה ומבחינה בכלב קטן שמתכווץ מתחת לגשם כמו כדור
פרווה עלוב והוא רועד. "מסכן, אין לך איפה לחגוג את החג?" אבל
הוא לא עונה. "תכנס אלינו, אימא אומרת "כל הבא ברוך הבא"".
הכלב עדיין לא זז, הוא מביט בי כאילו הוא כועס על ההזמנה שלי.
אני מושכת בכתפיי. "אני מבינה אותך, החיים האלה זה כמו ששמו
אותי בצנצנת אחת וכל הזמן הקצוות מתנגשים לי בפרצוף. אני חושבת
שבכלל אנשים לא רוצים שאני אצא מהצנצנת הזאת, ילדים קטנים
צריכים להיות בשקט ולאכול עם פה סגור. אתה בטח אוכל עם פה
פתוח. הלוואי והייתי דג, ולא הייתי צריכה לדבר עם אף אחד".
המדרכות והשלוליות נראו כאילו מרחו עליהם שוקולד וכל מה שהתחשק
לי זה לשחות בתוכם. התחלתי לרוץ יחפה בתוך שבילי הבוץ וידעתי
בדיוק לאן אני רצה. 'השתגעת', אמרה לי אימא בתוך הראש, 'את
תחלי'. 'זה בסדר, אימא', הרגעתי אותה, 'עכשיו אלוהים סולח למי
שפושע, את אמרת'. 'זה לא עכשיו', היא מחזירה לי, 'זה בכיפור'.
'אה', אני מבקשת סליחה. 'עכשיו זה כשקורים ניסים. נס זה משהו
טוב?' אני שואלת, אבל הפעם אימא לא עונה. אני מחליטה לענות
לעצמי: 'כן, נס זה עושה לקום בבוקר בלי כאבי חניכיים, למשל'.
אני מתחילה ללכת והלב שלי כבר מתפוצץ בתוך החזה, אבל זאת הרגשה
נעימה.
"אילן", אני תופסת אותו, והוא מסתכל עליי בכזה מבט שאני מצטערת
שלא שמתי את השמלה הלבנה.
"מה את עושה פה? את לא בבית? בחג?"
"הייתי בבית והספיק לי, אפשר לבוא אליכם לחג?"
"אממ... אני לא חושב שאת אמרת לאימא שלך שאת הולכת, זה לא
יפה".
"שום דבר לא יפה אצלך".
"למה את מתכוונת?"
"תפסיק להיות כזה פחדן", אני כועסת עליו ומתחילה ללכת.
"חכי", הוא אומר. עכשיו השיער השחור שלו רטוב והוא שחום מהשמש
והוא נראה כמו מלך מהאגדות.
"החניכיים שלי כואבות", אני אומרת בטעות בקול.
"את חולה?" הוא שואל בדאגה.
'הלוואי ומאיה הייתה רואה איך הוא דואג לי, היא בטח הייתה
מקנאה', אני חושבת לעצמי.
"למה את הולכת?" אני שומעת מאחוריי, "לא אמרתי שאת לא יכולה".

"בכלל לא משנה לי", אמרתי לו.
"למה את כועסת עליי?"
המשכתי ללכת אבל הוא מיהר אחריי. "אז מה את עושה בחופש?"
"אני הולכת לפארק עם אח שלי ואנחנו צובעים את הבית".
"באיזה צבע?"
"למה זה אכפת לך?"
"אני רוצה לדעת", הוא דרש.
פתאום כעסתי נורא והפניתי לו את הגב. "שקט כבר", צעקתי עליו,
"למה כולם צריכים כל הזמן לדבר? אי אפשר להיות קצת כמו דגים?"

"למה את צריכה להיות כזאת מוזרה?" הוא כעס, הוא כעס כל כך שהוא
עמד מולי, ממש מולי. הוא היה גדול ממני בשנה, וזה קצת הפחיד
אותי. איך שהוא ראה שזה מפחיד אותי הוא נבהל ושינה את המבט אבל
אני כעסתי כל כך שהבאתי לו אגרוף בלסת.
"אחח! למה עשית את זה? אני עוד אחזיר לך, מטורפת אחת". הרבצתי
לו שוב ואז הוא דחף אותי. משכתי לו בשערות, והוא נשך אותי בכתף
ומשך לי בידיים, ואני דחפתי אותו ומשכתי לו בחולצה. אחר כך
נשכבנו על הגב אחד ליד השניה והסתכלנו על השמיים. כל הבגדים
שלי היו מלוכלכים אבל זה בכלל לא הפריע לי וגם לו. מלמעלה צנחו
עלינו עלים, ואני אהבתי שזה ככה.
"צבע צהוב בהיר", אמרתי לו. הוא הסתכל עליי ככה מקרוב. "למרות
שרציתי שיצבעו בצבע שחור, אבל זה מה שאבא החליט". הוא הסתכל
עליי קרוב קרוב עד שהפה שלי דגדג ואז הוא התחיל לצחוק. לא צחוק
של איש עסקים. כעסתי לקצת אבל אז הצטרפתי לצחוק שלו, זה היה
הפסח הכי טוב שלי.

יולי, ניו יורק, תשע בערב
האנשים במסעדה לא מדברים ממש. כלומר, אפשר לומר שהם מדברים אחד
מול השני, אבל זה נראה כאילו הם מדברים לעצמם יותר. זה כולם פה
ככה, אני שמה לב. והכיסא מולי ריק אז ממילא אין לי עם מי לדבר.
אני מוציאה סיגריה ואין מי שישלוף לעומתי מצית. אלה שכן
מקשיבים, אני חושבת לעצמי, צריך לשלם להם לפי שעה. המלצר ממהר
לשכר אותי על חשבון אומללותי ומפתה אותי בעוד ועוד יין. האורות
נוצצים ויש לי בחילה. אני משלמת וממהרת להסתלק. עוברת שעה ואני
מסתובבת בעיר, כלואה. לבד אבל נורא ביחד, עם כולם, עם כל העולם
אני צועדת פה. אבל בעצם אני חולה במחלה ממארת, בבדידות. זה כמו
תולעת שאוכלת את הכל מבפנים. זה כמו הזקנה והיא כבר לא כל כך
רחוקה.
אנשים מסתכלים עלי מוזר, הם יודעים שאני לא מפה ואני מתכווצת
תחת המבט שלהם. אני מרגישה כמו בת מאה. משהו בלילה החם הזה
שובה אותי ואני ממהרת לברוח, עד אשר אני מגיעה לחדר כביסה
ציבורי ומתיישבת על אחד מספסלי הישיבה הצהובים. לידי יושב בחור
מבוגר עם מקטורן נאה. בא לי לחבק אותו. הוא מביט על הבגדים
המתגלגלים שלו במבט מונוטוני ואני רוצה לנחם אותו.
"לתת אהבה זה כמעט כמו לקבל ואולי יותר", אני אומרת לו והוא
מרים אלי מבט. יש לו עיניים כחולות, אני לא אוהבת את הצבע הזה,
זה כמו זכוכית קרה.
הוא חושב קצת ואז אומר: "יש לך מבטא, מאיפה את?"
'אנחנו לבד פה', אני חושבת לעצמי, ולא נראה לי שמישהו חוץ ממני
וממנו מתכוונים לבוא, ובכלל אין לי כביסה לכבס.
"מישראל", אני אומרת לבסוף.
"אה", הוא אומר, כאילו לא היה אכפת לו בכלל מה התשובה.
"זה הרבה כביסה", אני אומרת. "אתה נשוי?"
הוא נבוך ואני מרוצה מזה. "אני נשוי".
"ויש לך ילדים?"
"ילדה אחת".
"איך קוראים לה?"
"אמילי..."
"ואחים?"
"אח אחד".
"והוא גם גר פה?"
"למה את שואלת אותי את כל השאלות האלה?"
"למה אתה עונה לי?"
"אני לא יודע", הוא נבוך שוב.
"אני צייר", הוא בוחר לשתף אותי.
"אני צריכה ללכת", אני אומרת לו.
הוא נעמד במהירות במבט מבוהל. "תחזרי?"
"סביר להניח שלא, קח את מספר הטלפון". הוא רושם במהירות ואני
ממהרת להסתלק. לפתע אני לא מסוגלת להישאר במקום אחד, לדבר עם
מישהו אחד, אני זקוקה לשינויים ומהר. מרוב חום גופי מזיע, ואני
הולכת ברגל עד החדר שלי בבית המלון. הרגליים שלי כואבות
מהעקבים. מאוחר יותר הוא מתקשר.
"את בבית?"
"מה נראה לך?"
"אם את עונה אז כן".
"זה לא ממש בית", אני עונה, "זה בית מלון". אני מסתכלת על
הקירות, הם נראים כמו של בתי חולים.
"אני לא ממש יודעת איפה אני", אני אומרת לצייר הזר. הוא נשמע
אחרת בטלפון.
"אני מבין אותך. אפשר... לבוא לבקר אותך?"
"זה מצחיק", אני אומרת לו. "מבקרים אנשים כשהם חולים או כשלא
רואים אותם הרבה זמן".
"אז מה את רוצה שאני אגיד?"
"תגיד שאתה בא אלי לחג".
"איזה חג יש עכשיו?" הוא שוכח, אני מזכירה לו. הוא לועס משהו
ואז שואל אותי מה הכתובת.
"אסור לאכול ולדבר בו זמנית", אני מעירה לו ומוסרת לו את
הכתובת, ולאחר מכן מנתקת. אני מנקה במהירות את החדר המבולגן
ומביטה על אוסף בגדיי הדל. השמלה הלבנה לא באה בחשבון, היא
מיועדת למלכים.
במהירות אני לובשת ג'ינס וחולצה לבנה. אני נשארת לשבת על המיטה
עד שאני נרדמת. מישהו מעיר אותי בעדינות לאחר כשעה. "את יפה",
הוא אומר ואני צוחקת. קשה לי להאמין. לאחר מכן הוא נשכב עליי.
כובד משקלו מוחץ לי את הריאות ואני עוצמת את העיניים חזק. יש
לו קצת ריח של אלכוהול.
"איך באת כל כך מהר?" אני שואלת אותו כשהוא מתחיל להפשיט אותי.

"באופנוע", הוא עונה.
"אופנועים זה מסוכן", אני אומרת לו. הוא מנשק את צווארי ואני
עוצמת שוב את העיניים חזק.

אפריל, ישראל
"כשאני אהיה גדול אני אקנה אופנוע", אומר אילן, ומביט בי לראות
את התגובה. אנחנו יושבים מחוץ לבית הקולנוע ואוכלים פופקורן.
מאיה מביטה בי ובו ועל פניה קנאה. "אנחנו צעירים מדיי בשביל
להיכנס לקולנוע", מעיר אח שלי ומביט בי ובאילן בעיני נחש.
"בשביל מה לך אופנוע?" אני אומרת. "זה מסוכן נורא, יש כל יום
תאונות".
"לא כל יום, אל תגזימי", הוא אומר.
"מה אתה מבין, ילד בן שלוש עשרה", אני אומרת לו.
אני מרגישה כאבים קלים בחניכיים. זה זמן רב שאני ואילן לא ממש
דיברנו. מאז שקצת התבגרנו אילן התחיל להיות מוקף בהרבה אנשים
ותמיד כולם שיבחו אותו והיללו אותו. לי היה קצת קשה לנסות
ולגבור עליהם ובגלל זה החלטתי לוותר.
"אולי אני ארכיב אותך יום אחד על האופנוע?" אילן שואל.
"אני מפחדת", אני מודה.
"אני לא מפחדת", מאיה ממהרת להגיד. אח שלי בודק כמה כסף יש
בכיסים. הוא מביט עליי במבט שאומר: 'אם נחזור מאוחר, אימא ואבא
יכעסו'. אני מתחמקת ממבטו. אילן לא מפסיק להביט בי ואני מסתכלת
על המדרכה.
הקיץ מחליט לבוא למחרת. אני פותחת את החלון והשמש ישר נכנסת
פנימה. 'מי הזמין אותך בכלל', אני כועסת על השמש. יש ריח של
דשא וזה מדגדג לי בנחיריים. אני מרגישה את הרוח כמו שמרגישים
כשרוכבים על אופניים. היום יום שבת, וזה אומר שאימא ואבא
נוסעים לאנשהו והדוד יוסף בא לשמור עליי ועל אח שלי.
מאיה מגיעה אליי לביקור ומחטטת לי בארון. "יש לך חזיה?" היא
שואלת.
"בשביל מה אני צריכה חזיה? עוד אין לי כלום".
"נכון, אבל עוד מעט יהיו לך".
"איך את יודעת?"
"רואים דברים כאלה. לי כבר יש, את רואה?"
"כן", אני עונה. הם קטנים ועגולים ומאיה מתבוננת ומחזיקה אותם
כאילו הם אוצר. אילן בטח כבר הסתכל עליהם, אני חושבת בקנאה.
"אז מתי תקני חזיה?" היא שוב שואלת.
"אני לא חושבת שאימא תרשה לי".
היא עוזבת את עניין החזיות וממשיכה להסתכל לי בארון. "בשביל מה
יש לך שמלה לבנה כזאת?" היא שואלת אותי.
"זה בשביל המלך שלי, שאני אהיה המלכה שלו".
"זה טיפשי", היא אומרת, "אנחנו כבר לא ילדות קטנות".
"אנחנו גם לא גדולות", אני אומרת. "מה את כל כך רוצה להיות
גדולה?"
"אני רוצה להיות יפה", היא מודה, ומתיישבת לי על השטיח.
"את כבר יפה עכשיו", אני אומרת. אני רוצה ללטף לה את השיער
היפה שלה ולהגיד לה שאני סולחת לה, אבל אני נזכרת שבכלל היא לא
ביקשה סליחה.
"איפה אח שלך?" היא שואלת אותי.
"הלך", אני אומרת.
"יש לך איפור?" היא שואלת, ועולה לה שמחה על הפנים.
"איפור? לאימא שלי יש איפור, למה?"
היא לוקחת את היד שלי ואומרת: "בואי נשחק משחק".
"איזה משחק?"
"שאנחנו נהיה מלכות ונתאפר ונלבש את השמלות הכי יפות".
"בסדר", אני מסכימה.
אנחנו מתגנבות לחדר של אימא שלי ומתיישבות לה על השטיח. על
השטיח אנחנו פורסות את כל הצלליות והאודם ושאר האיפור. מאיה
מאפרת אותי לאט ובריכוז ואני אותה.
"אנחנו נראות כמו ליצן", אני אומרת בסוף. מאיה שמחה ומסרקת את
השיער. היא לוקחת אותי לחדר. אני לובשת את השמלה הלבנה,
ומתפללת שאח שלי לא יבוא פתאום או הדוד יוסף, ואז אני אהיה
נורא נבוכה. בסוף אני ומאיה צוחקות נורא עד שכואבת הבטן, אני
מכבדת אותה בהרבה שוקולד ואנחנו מתחבקות חזק.
כשאימא חוזרת היא נורא כועסת ואני בורחת החוצה. 'עוד מעט יהיה
חג', אני חושבת לעצמי בשמחה. אני רצה מהר מהר עד שאני מגיעה
לבית של אילן. אני דופקת על הדלת בנימוס ומבקשת להיכנס. אימא
של אילן מסתכלת עליי נורא מוזר ואז מכניסה אותי. אני דופקת על
הדלת של החדר של אילן בביישנות וכשהוא אומר: "כנסו", אני
מרגישה איך שכל הגוף שלי עולה באש כמו בסנה הבוער של משה. אילן
מסתכל עלי נורא מופתע ואז צוחק.
"מה מצחיק?" אני צועקת.
"אל תיעלבי, את פשוט נראית כמו ליצן".
פתאום הדמעות מתחילות לשטוף לי את האיפור. אילן נבהל ומתקרב
אלי. "תפסיקי לבכות".
"לא רוצה!"
"נו... את יפה".
"עכשיו אתה סתם אומר".
"לא, אני באמת חושב שאת יפה".
"אני לא רוצה לדבר אתך יותר", אני צועקת, ובורחת מהבית שלו.

נובמבר, ישראל
צלצול בית הספר מעיר אותי מהנמנום הרך שנמתי על הדשא. "קומי",
אני מצווה על עצמי. אני קמה. קשה לקום, אולי אני אלך הביתה.
'זאת השנה האחרונה, יא טיפשה, אל תעשי טעויות', אני שומעת את
קולי בתוך הראש. 'בית הספר זה מקום נורא', אני מחזירה לעצמי.
'כל האנשים פה כמו רובוטים, ובכלל למה צריך להצביע כל כך כדי
לדבר, ובסוף ממילא לא מקשיבים'. אני מפסיקה את הדיון הפנימי
כשאני מבחינה באילן ובמאיה צועדים יד ביד. זה כבר חודשיים שהם
חברים. כל פעם שהם עוברים מולי הם מרכינים את הראש, במיוחד
אילן. מאיה מחזיקה לו את היד חזק ולוקחת אותו ממני רחוק, שבכלל
לא יוכל להסתכל.
אני מתעלמת מהם ומחליטה ללכת הביתה. 'היום אני אעשה לעצמי יום
חופש', אני אומרת. באמת שאני מרגישה קצת חולה. אולי אני אחלה
במחלה ממארת, ואשכב בבית חולים וכולם ירחמו עלי ויגידו: "איזה
ילדה יפה וטובה היא היתה, אוי סליחה, היא עדיין". ואילן יישב
לידי ויגיד "אני מצטער", וגם מאיה, ואני אסלח להם. ואימא תבוא
עם שמיכות צמר ותכסה אותי ואבא יביא שוקו. ואח שלי יביא לי גור
כלבים חדש והרופאים כולם יגידו עליי: "אין סיכוי". וכולם
יחווירו מדאגה, אבל יהיה לי חם בתוך השמיכות ואני אשתה כמה
שוקו שרק בא לי.
אני מתחילה לרוץ הביתה בחדווה כזאת שמתפשטת בי. כמה שקט, אני
צועקת לבתים הריקים, אין קול ואין עונה. אני מגיעה אל הבית
והחיוך נמחק מפי. הדוד יוסף יושב עגום ודומם על הספה בסלון.
הוא מביט בי במבט מפוחד.
"מה קרה?" אני שואלת.
"לאח שלך הייתה תאונה עם האופנוע שלו. רויתי..."
"מה זאת אומרת?  מה קרה לו? איפה אימא ואבא?"
"אולי כדאי שתשבי..."
"איפה הם?"
"הם בבית חולים, אח שלך הוא..." אני לא רוצה לשמוע את הסוף של
המשפט, אבל יוסף מסיים אותו בכל זאת: "מת". פשוט אות אחת אחרי
אות שנייה. מ"ם ו-תי"ו. מת. זה צירוף כזה תמים, לא מורכב.
הקירות סוגרים עליי וקשה לי לנשום. אני מרגישה כמו דג בצנצנת,
ואין לי אוויר. פתאום כריש מגיע לטרוף אותי. זה רק הדוד יוסף.
אני נופלת אחורה ומתעוררת יום אחרי זה בבית חולים, צורחת.
האחות מגיעה עם זריקת ההרגעה ושוב אני שוקעת בתוך הצנצנת שלי
ומאוד קשה לנשום שם.  

יולי, ניו יורק, שמונה בבוקר
נמל התעופה מלא באנשים שרוצים כבר ללכת. כולם ממהרים. הם אנשים
חשובים, יש מי שמחכה להם בבית. יש להם אישה אוהבת או בעל תומך,
ויש להם חדוות חיים. יש להם איזה סוד, חייב להיות להם, אבל זה
לא מעיק עליהם. משום מה הם לא מסתכלים לצדדים, יש להם יעד אחד
ברור. אני מקנאה בהם. זקנה אחת עומדת ומביטה מהחלון הגדול במבט
אפור. "מי ינצח?" אני לוחשת לה שאלה שלא מגיעה לאוזניה, "המוות
או את?" זה מרוץ, אני חושבת. המוות ינצח בכל מקרה אבל היא
תמשיך לבעוט בו ולהשתעל את החיים עד שהם יברחו לה מתחת לבית
השחי.
בחור בעניבה וחולצת פסים ושני עיגולים רטובים מתחת לבית השחי
מביט בי במבט מלוכלך. אני מרגישה כמו זונה וממהרת להמשיך. בתוך
כל האנשים האלה נורא קל ללכת לאיבוד. הלוואי והייתי הולכת
לאיבוד והשוטרים הטובים היו מוצאים אותי. הם היו מוסרים אותי
למשפחה אומנת ושם היו הרבה אחים ואחיות והם כולם נשארים בבית
ביום שבת.
"אלה שעומדים מאחורי דלפקים מוכרים את העולם בכסף קל, מהיר. יש
להם כרטיס לכל מקום", אני צוחקת לעבר אישה אחת. היא ממהרת
להסתלק עם בנה, שאני לא אדביק אותו באיזה שיגעון. 'יש הרבה
מטורפים שם בחוץ', אני חושבת. 'יש להם כרטיס במיוחד בשבילך,
למקום שיעשה לך טוב'. אני מהרהרת שוב ושוב אם כדאי לטוס לישראל
ובסוף נכנעת. הטיסה לישראל יוצאת בעוד כשעה.

אפריל, ישראל
האנשים בהלוויה נורא רועשים, ואבא ואימא נורא שקטים. כל הזמן
מדברים אתנו ולא נותנים לנו להיות בשקט. ועל אח שלי זורקים עפר
ובסוף תוקעים כמה פרחים ומצבה משיש. היא דווקא יפה. אילן ומאיה
לא מביטים בי, וגם לא אחד על השניה. הם עומדים רחוק זה מזו. יש
גשם, והוא לא מפסיק להרטיב את כולם, אבל כולם עושים כאילו זה
לא משנה להם. הגשם חמוץ לי בפה. אני חושבת אלף מחשבות בדקה אחת
וזה לוחץ לי ברקות כמו פעימות לב. כולם מדברים על איך שאח שלי
היה נפלא, ואני מתחילה לבכות. אח שלי עדיין נפלא, אני אומרת
לסבא ואימא משתיקה אותי. אבא מנענע בראשו. אילן מנסה להביט בי
פעם אחת אבל אני ממהרת להזיז את הראש. פתאום אני נורא כועסת
עליו.
בחוץ נורא רועש, ובפנים נורא שקט. בשכונה ליד בית הקברות עושים
שיפוצים, ובונים בניינים חדשים. לעתיד חדש, אמר ראש העיר.
הקידוחים והגשם נשמעים כמו היבבות של אמי. והשקט הזה שבפנים
מתחיל להיבנות כמו הר שבונים מלגו. 'לפחות אם זה היה הר מבד
משי', אני חושבת. כל מיני אנשים קטנים מטפסים על ההר הזה
בתוכי, הם מטפסים בעזרת מעדרים וחוצבים בתוכי. "צאו ממני", אני
כועסת עליהם בלילה, בחדר שלי. החדר שלי פתאום נורא גדול
והצרצרים בחוץ מצרצרים בקצב מדויק.
אחרי מספר ימים אימא ואבא אורזים ושולחים אותי לדוד יוסף.
פרידה זה כמו מלח על פצעים, שורף. "אנחנו צריכים קצת חופש,
חמודה", אבא אומר, "את בטח מבינה". אבל אני לא מבינה כלום.
אימא לא מביטה בי.
"את כבר ילדה גדולה, את תסתדרי", אבא ממשיך, ואימא עדיין מסרבת
להיתפס במבטי.
"אז למה אתם משאירים אותי עם הדוד יוסף?" אני שואלת בכל זאת.
"הוא ידאג לך", אבא אומר.
"אני לא רוצה שתלכו", אני צועקת.
אימא שלי נשברת ומביטה באבי: "אולי לא כדאי?" היא שואלת אותו.
הוא לוקח אותה אל החדר והם יוצאים משם אחרי מספר דקות. אמי
בעיניים אדומות. אם הם היו מבקשים סליחה הייתי סולחת להם, אני
חושבת לעצמי. אבא מחבק אותי חיבוק קצר ואז אימא. אני מחזיקה
אותה חזק אבל היא ממהרת להתנתק. "יש אוכל במקרר", היא אומרת
בקול חנוק ואז נמלטת ממני. אני חושבת שאני יותר מדי בשביל אימא
ואבא, אני אומרת לדוד יוסף. הוא מחזיר לי מבט מלא ברחמים, אבל
לא אומר כלום. הוא יודע שאבי ואמי כבר לא יחזרו לעולם והוא
מרשה לי להדביק את האף לחלון עד שהם מתרחקים עם המכונית. יותר
מאוחר בחדרי אני שוקעת בחלומות, הפעם הם טובים. אני מדמיינת
איך יש לי דוד שמן מאמריקה והוא מביא לי אח והורים חדשים במתנה
והם דומים בדיוק לקודמים ואני צוחקת בכזאת חדווה ומחבקת את האח
החדש ומודה נורא לדוד מאמריקה. ואז כשהוא אורז את המזוודה אני
מבקשת לבוא אתו לאמריקה והוא מסכים. ואני שואלת אם אפשר לקחת
איתי את האח החדש ואבא ואימא והוא שוב מסכים. והוא עושה לנו
שוקו ויש חג חנוכה בחוץ וקורים ניסים ואני רוצה נורא לא
להתעורר.

יולי, ניו יורק-ישראל, שלוש בצהריים
זה כמו בספרים, צריך שיהיה סוף טוב, משהו להיאחז בו. ומעל
השמיים האלה אני יודעת איזה סוף טוב צריך להיות לי. איך שאני
מגיעה לישראל אני חושבת שהכל בדיוק אותו הדבר, פה או שם. אלה
אותם אנשים, וגם הם מסריחים מזיעה או מבושם ויש להם את אותם
קמטים כשהם צוחקים ואותם הפרשות מהגוף ואתם רצונות. רק הנופים
קצת שונים, ונופים אפשר לעשות בדמיון יותר משאפשר בכל מקום
אחר.
איך שאני מגיעה לארץ אני מבקרת את הקבר של אח שלי. אני יושבת
שם קצת ונורא חם ויש הרבה יותר קברים. אני מבינה שגם פה וגם שם
יש את אותם קברים, ואותם אנשים מתחת לקברים. והנוף בכל בית
קברות הוא די דומה. רק השמות שונים והכתב. העצב הוא אוניברסלי.
בית הקברות נראה לי פתאום ביתי ומזמין ואני חושבת שהוא לא כל
כך נורא כמו שהוא נראה ביום ההלוויה של אחי. בעוד אני יושבת
נדמה לי כאילו אח שלי מחייך אלי מתוך הקבר, אז אני מחייכת אליו
בחזרה. "חזרתי", אני אומרת אל הקבר.
"טוב שחזרת", אני שומעת בראש, "אני התגעגעתי".
"גם אני".
"השיער שלך התארך. הוא לא שחור כמו של שלגיה. אבל זה יפה לך
ככה".
"לא קשה לך להיות בתוך קבר? סגור ככה?" אבל אז אח שלי כבר לא
עונה לי. אני מוחה דמעה ונעמדת.
איך שאני מגיעה לישראל אני מבחינה שהתחבורה הציבורית כן שונה
מכאן לשם. אני נאחזת בשפה המוכרת כמו בקרש הצלה. "בוקר טוב",
אני אומרת לנהג, רק כדי לשמוע את עצמי בעברית. הקול שלי נשמע
שונה. הנהג לא מגיב יותר מדי. אני נדחסת בין האנשים, הסלים
והריחות החנוקים עד הספסל האחרון ומתיישבת בו. האוטובוס מסתובב
כל הזמן ומטיל אנשים מצד לצד. אני מתחילה לבכות מבלי לשים לב
ומרכינה את הראש. אני נזכרת בהוריי ומדמיינת איך עכשיו אימא
שלי סורגת לעצמה איזה צעיף, למרות שאנחנו בקיץ, ואיך אבא שלי
יושב על כיסא במרפסת ומעשן ומקשיב לחדשות.
אני נזכרת איך אימא שלי נכנסה לילה אחד לחדר שלי והתיישבה לי
על המיטה. היא ליטפה לי את הגב ואני לא פתחתי את העיניים וזה
היה לי נעים. ידעתי שהיא רוצה לדבר איתי אך עדיין לא פתחתי את
העיניים והמשכתי ככה עד שהיא קמה ויצאה מהחדר.

אוגוסט, ישראל, שבע בערב
השמלה הלבנה הייתה קצת יותר גדולה והאיפור קצת פחות כבד. השיער
קצת יותר ארוך. כאבו לי החניכיים כשדפקתי על הדלת. וגם כשהוא
פתח לי את הדלת כמו פעם דגדגו לי קצות האצבעות. דלת ביתו החדש
דמתה לדלת דירת רווקים סולידית וטיפוסית וחשתי בהתרגשות עזה.
וגם כשחיברנו את השפתיים זה לזו שוב הבטן התכווצה מהתרגשות.
"הפסקת לברוח?" הוא שאל אותי יותר מאוחר, הרבה יותר מאוחר. אני
הבטתי בו וציירתי כל תו בפנים שלו והשמש האירה אותו דרך החלון.
הוא נראה כמו מלך, המלך שלי. שחום וגבוה. עברתי לשכב מעליו.
"אני חושבת שכל החיים אני אברח".
"גם אם תהיי איתי?" הוא נבהל.
"אי אפשר להישאר במקום אחד", אני אומרת לו, "זה כמו להיות דג
בצנצנת".
"מתי תפסיקי להיות מוזרה?" הוא שואל אותי, ומנשק את קצה אפי.
"אולי כדאי שאני אלך?" אני שואלת בעודי מתלבשת שוב בשמלה
הלבנה, היא כל רכושי. עיניו נופלות.
"אולי כדאי שתישארי... לנצח?" הוא מציע, "אני כבר לא יכול
ככה".
"אני אחשוב על זה", אני אומרת לו בעודי ממשיכה אל הרחוב המוכר.

"אני אוהב אותך", הוא אומר לי לפני שאני הולכת.
לפתע אנשים לא מביטים בי כל כך מוזר. לפתע באמצע חודש אוגוסט
מטפטף גשם. כולם נעצרים ומרימים גבה. אילן מביט מהחלון ואני
מביטה על השמיים. איזו חדווה, אני חושבת. והגשם, בתשובה, רק
ממשיך חזק יותר וחזק יותר. ואני מחייכת והגשם נוטף על פני,
מלוח וסמיך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איי ת'ינק איי
קאן, איי ת'ינק
איי קאן, איי
ת'ינק איי קאן




אפרוח ורוד
שחושב שהוא
פחית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/2/05 14:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מפלצת התהילה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה