את עדיין מחכה.
לכלום,
ואולי לסתם עוד הזדמנות שנייה.
כרגע, להמתין על פס-הייצור לא נראה רעיון רע כל כך.
ואת עדיין ממשיכה ללכת בתמימות משהו,
באותו מסלול שעברת כבר כל כך הרבה פעמים שאי-אפשר לספור.
אין לך מה להתלונן.
החיים מאירים פנים לאנשים מסוימים, ומטילים עלייך צל,
ואת צריכה להגיד תודה, להיות יפה ולשתוק,
כי ספק אם גם זה מגיע לך, פגומה.

תתאפרי.
תני לפודרה ולנעלי העקב לכסות את מה שהעולם לא רוצה לראות.
ואל תחייכי, כי בגומות שלך אפשר להבחין רק ממרחק של שורה,
או שתיים אם ממש מתאמצים.
מי יודע, אולי אם תשנני את הטקסט מספיק טוב תקבלי תפקיד יותר
גדול.
אבל אין לכך מטרה, כי את תשכחי את השורות.
היית רוצה לבטא את עצמך, נכון?
כן, תמיד התחבבו עלייך שטויות פמיניסטיות שכאלו.
ובעצם, זה בזבוז זמן להתעמק באישיות מזויפת מפלסטיק.

את צריכה להשתדל.
יותר, כי עם תיק חטאים כמו שלך תפילות לא יעזרו.
ואז, אולי יום אחד, תוכלי לשוב ולהביט על העולם בעיני זכוכית,

מלאות חיים-חסרי משמעות,
ולצחוק בקול צורמני וצרוד מחוסר שימוש.
אך בינתיים לא נותר דבר,
אלא להתכונן לעוד פתיחת מסך.

אחרי הכול,
ההצגה חייבת להימשך,
ועסקי השעשועים הם לא עבודה קלה.