זה שוב אמצע נובמבר ושוב אני מוצא את עצמי יושב על הספסל ברחוב
סוקולוב 6. אני יודע בוודאות שאתמול ירד גשם כי התחת שלי רטוב.
אני לא מבין איך תמיד אני יושב על ספסלים רטובים. בטח גם היום
חנן הבן של יעקב הבוכרי מהמכולת יצחק עלי שהשתנתי במכנסיים,
אבל פשוט לא איכפת לי.
תמיד כשאני יושב על הספסל הרטוב ברחוב סוקולוב 6 ומוציא
סיגריה, תמיד היא גם לא נדלקת. יואל המורה שלי לביולוגיה הסביר
לי ש"דברים רטובים לא נדלקים". למרות שאת זה לא אוכל להגיד
שהפנמתי. המים שהיו על הספסל ברחוב סוקולוב 6 נספגו לתחתוניי
והתחלתי לצעוד הביתה, חנן לא היה בסביבה כדי לצחוק עליי,
אומרים שהוא התגייס. בכל פעם שאני עובר ליד חלונות הראווה
שברחוב סוקולוב אני תמהה איך הייתי נראה אילו היו לי גבות.
זה קרה לפני כשנתיים כשעשיתי עם חבריי מנגל בסלון של בית נטוש.
אני יודע בוודאות שזה היה סלון, כי היה שם שטיח מפואר על
הרצפה, ספות וטלוויזיה. אבל יכול להיות שהבית לא היה ממש נטוש.
זה היה בסביבות 21:00 בערך כששמענו סירנות מתקרבות. נזכרתי במה
שיואל המורה לביולוגיה אמר לי "שדברים רטובים לא נדלקים",
תפסתי יוזמה ואת הבקבוק הצהוב והקטן שהונח ליד המנגל והתחלתי
לשפוך אותו על המנגל, אחרי שראיתי שהשטיח עולה באש וגם הספות
והטלוויזיה צעקתי לחבריי שיברחו.
בדרך הביתה עברתי ברחוב סוקולוב והבטתי על חלונות הראווה, ריח
עופות שרופים בקע ממני, הפעם הבנתי שהריח לא מהמנגל, אלא ממני.
הייתי חסר גבות, לא גבה שמאל ולא גבה ימין והכי נורא ריח עופות
שבוקע ממני. מאז אותו מקרה אני לא מאמין למורים לביולוגיה, אבל
ממשיך לשבת על ספסלים רטובים ברחוב סוקולוב 6. אז אם תיראו
מישהו בלי גבות, מנסה לעשן סיגריה רטובה ברחוב סוקולוב 6, תלכו
משם, כי אני רוצה ללכת, מבלי שתחשבו שהשתנתי במכנסיים.    

סוף.