אתם לא תאמינו, אבל שלחתי את כתב ידי למוציא לאור בע"מ.
סתם, חשבתי מה כבר יכול להיות כן כן לא לא.
הייתי אותה ילדה שיצאה מבטן אמה עם מחברת ביד, וחשבתי אולי שעם
השנים ועם הרבה אבקת קסמים שהצטברה, תהפוך מחברת ישנה לספר
מפורסם.
הייתי קשורה למחברת שלי מאוד רק שבכל פעם שהרגשתי שהמחברת ומה
נאמר בין שורותיה כבר לא רלוונטיים לחיי- זרקתי ולא שמרתי.
ממש השתמשתי וזרקתי.
תהליך חוזר על עצמו של התרוקנות והוצאה לאור בפח השכונתי.
אחרי שהבנתי בחלוף השנים שכלום כבר לא יכול לצאת ממני, לא עו"ד
ולא עורכת שולחן במסעדת פועלים פשוטה, חזרתי לכתוב.
ואז, כמו תמיד נפתח שער הפחדים וראיתי אותו.
את הפחד סועד בשולחן אחד עם "חוסר ביטחון" ו "חוסר תקווה".
שלושתם ככה יושבים וסועדים כאשר פניהם בלתי נראים וצחוקם נשמע
ועוד איך...
"חוסר בטחון" ו "חוסר תקווה" דיברו והפחד רק הנהן וצחק בזמן
שקיבל את דבריהם לתוכו.
"כן, נכון שבנוסף לכך שהיא לא הבת של המפורסם הזה, גם אפילו
אין לה די מהות לחיות".
"ולא לחכות" הוסיף השני.
"כמוהה יש אלפים אם לא עשרות אלפים שכותבים וכותבים ולא
מפסיקים לשרבט שטויות בכמויות..."
"והיא רק אחת מיני רבות... כמה תלאות..."
" והעברית... כמה טעויות... אין עושר רק דלות..."
לא רציתי יותר לשמוע ובזמן שכיסיתי אוזני בידי ראיתי שאני רק
במרחק של עשרה צעדים מהיציאה.
החלטתי לברוח.
ראיתי אותם מכתתים את רגליהם מאחוריי , את אותם יצורים חסרי
פנים שכל כך היטבתי להכיר.
מכירים את החברים האלו שעוד לא החלטתם אם אתם האמת חברים שלהם
או סתם. קשה היה לי לנתק עצמי מהם וכאילו רציתי ולא רציתי
שיבואו אחרי ולא הבנתי בכלל למה.
ואז רצתי יותר מהר אולי 200 קמ"ש והם אחרי דוהרים אך לא
מצליחים עלי.
הגברתי את הריצה ועליתי במדרגות שצצו משום מקום ובזמן שטיפסתי
ראיתי בזוית העין שהם לא יודעים כבר לאן מעלמתי.
עליתי על כל מדרגות העץ העגולות והמחליקות וניצלתי.