קראתי מכתבים שהיא כתבה לו אחרי שהלך.
היו שם כמה מכתבים כאלה במגירה- במכתב אחד תיארה כמה היא אוהבת
את החיוך שלו, כמה היא אוהבת להריח אותו בבוקר במיטה עוד לפני
שפתחה את העיניים. היו גם כמה מכתבים שבהם תיארה כמה היה להם
כיף כשנסעו לסיני ובתקופה אחרת לרמת הגולן. כמה נהנתה להתעלס
איתו בתוך ג'קוזי חם כשבחוץ ירד גשם זלעפות.
ניסיתי להגיד לעצמי שאלו רק מילים שהיא כתבה בשביל להתגבר עליו
וכל מילה נאמרה כריפוי, כמו תרופה שמטפטפים. מילים שלי נראו
כמו רעל.
כי לא משנה כמה ניסיתי לשכנע את עצמי שזה רק מילים, הברות בלי
הרבה משמעות  שהיא כתבה את זה בשביל להתגבר, בשביל להשתחרר
ממנו ועכשיו כל הרגש שמרגישה כלפיו נשאר עמוק במגירה הזו.
אבל ידעתי שזה לא נכון, יכולתי לדמיין בקלות באיזה טון נכתבו
המכתבים, באיזו אנחה, באיזו הבעה, מתי דמתה, מתי בכתה בכי
חרישי והמשיכה לכתוב למרות הכאב ומתי לא יכלה יותר והפסיקה
לכתוב באמצע וניגשה לחלון להבהות ולקוות.
קראתי את המכתבים לא פעם ולא פעמיים ולא הפסקתי לעשות השוואות
לנסות לפענח את מי אהבה יותר. אל אין צורך לפענח דברים שכתובים
כל כך ברור...
אפילו עלתה בי המחשבה שאני עוזב רק כדי לראות איך תגיב ולחזור
חודש אחר כך, להתגנב דרך החלון, לפתוח את המגירה ולקרוא אם גם
לי כתבה מכתבים שלעולם לא תשלח.

היא לעולם לא תכתוב מכתב כזה אחרי שאני אלך ולדעת שאין מי
שמהרהר עליך גורם לך להבין כמה אתה לא חשוב.
הזיכרון האנושי מחולק לשני חלקים: הראשון- זיכרון לטווח הקצר
והשני- זיכרון לטווח הארוך. אז ככה לדעתי גם הרגש, ואין ספק
שאני ריגוש של הטווח הקצר.
אני לא יודע מה גורם לי להיות כל כך עצוב בקשר אליה, אחרי הכל
היא מעולם לא הייתה שלי מלכתחילה, אז איך אפשר להצטער על משהו
שמעולם לא היה לך?

היא שכבה מכורבלת בתוך עצמה על הספה בסלון, קרוב להסקה. היא
התעמקה באיזה ספר, כנראה רומן. התקרבתי אליה וליטפתי את ראשה,
היא הרימה מבט, חייכה וחזרה להתעמק בספר.
"מיכל?" אמרתי בקול כמעט רועד.
"מה?" היא ענתה בלי להוריד עיניים מהספר.
"אני הולך." אמרתי כמעט במילה אחת ואם ביטחון מפוקפק.
"טוב" היא אמרה כשאישוניה מתרוצצות אחרי השורות בספר.
"להתראות" אמרתי ונשקתי לראשה, נושם בפעם האחרונה את הריח
שלה.
יצאתי וסגרתי את הדלת בעדינות, כמו שיוצאים מחדר של אדם שזה
עתה נרדם.

אחרי שנה וחצי חזרתי וגיליתי שהיא עברה דירה. במקומה עברה לגור
אישה מבוגרת ואלמנה שהזמינה אותי להיכנס. ישבנו בסלון והיא
מזגה לנו תה והתיישבה. היא סיפרה לי שעברה לגור כאן לפני כמעט
חודשיים,חצי שנה אחרי שבעלה נפטר. שלושת הילדים שלה לא רצו
שתישאר כל כך לבד אז קנו לה את הדירה הזו שקרובה יותר למקום
לבית של בנה הבכור, שדואג לבוא כמעט מדי יום ומביא איתו את
הנכדים שלה.
היא גם סיפרה לי על מיכל שלדעתה הייתה בחורה מאוד מתוקה אבל
נראתה לה קצת עצובה. לא שאלתי למה התכוונה שאמרה עצובה למרות
שרציתי מאוד לדעת. במקום שאלתי אותה אם היא יודעת לאיפה עברה,
אבל היא ענתה שמיכל לא ציינה שום מקום.
ואז התנצלתי ואמרתי שכבר מאוחר ואני חייב לזוז, קמתי והיא קמה
גם כן ללוות אותי לדלת, ואז נזכרה ושאלה אם אני מוכן להחליף
עבורה את
המנורה בחדר שלה, כמובן שהסכמתי ואחרי שהחלפתי ופתחתי את האור
ראיתי כמה החדר שונה ממה שהיה כשאני מיכל היינו כאן יחד.
יצאתי מהחדר ובזווית העין הצצתי לחדר ממול, אותו חדר שבוא
קראתי את המכתבים. הסתכלתי לתוכו וראיתי שהשולחן נשאר. האישה
המבוכרת הסתכלה עליי מביט בשולחן ואמרה "זה היה השולחן שלה,
אני לא יודעת למה אבל היא השאירה אותו פה. יש לו שתי מגירות,
אבל אחת קצת שבורה והשניה לא נפתחת."
"לא נפתחת?" שאלתי לא מבין.
"אי אפשר לפתוח אותה. בהתחלה חשבתי שהיא סתם קצת תקועה, אבל אז
ראיתי שיש לה מנעול ושהיא בעצם נעולה. אתה חושב שתוכל לפתוח
אותה?" הסתכלתי עליה ושפתי הפכו יבשות. ידעתי שזה לא בעיה
לפתוח את המגירה וכל מה שצריך זה מברג קטן וכמה דקות של
סבלנות.
באותו הרגע נזכרתי במחשבה הקדחנית שהייתה לי ביום שעזבתי
וידעתי שבכמה רגעים אוכל לקבל תשובה.
במקום זה אמרתי לאישה המבוגרת שאני מצטער  אבל אני לא מבין
בדברים האלה. היא אמרה שזה לא נורא וכלום לא יקרה אם היא תישאר
נעולה.
יצאתי מהבית ואז לרחוב וכמו אז לא הסתובבתי חזרה.