אבנים גדולות נפלו אל תוך תהום לבי, סדקו שם חלקים שחבויים שם
חודשים, הפרח שוב סגר עלעל אחרי עלעל, כאילו התעטף בשקט ונכנס
לתרדמה קלה עד יעבור זעם, והחורף שוב חזר לגור בין ענפי האלה
שבחצר ביתי.
שקט כמו עכשיו מזמן לא הסתובב ברדיוס גדול כל כך, ציפורים
ויתרו על מסלול מעופן מהארצות הרחוקות ואליהן, כלבים שוטים
חדלו לרחרח בכל פינה, ולחפש אחרי עצמות אבודות של נבלות,
פרפרים העדיפו פרחים אחרים, אנשים חדלו לצאת אל הרחובות
ובאוויר החל מורגש הפחד שאולי זה הסוף, שבאמת גרוע מזה כבר לא
יכול להיות.
'אבק הדרכים הזה נמשך כבר יותר מדי זמן' , חשבתי לעצמי 'ומישהו
אחראי לזה אבל הוא לא מודה באשמה- צריך לעשות מעשה אבל.. מהיכן
להתחיל?'
שקעתי לי במחשבה אווילית שאם אני אמשיך לחכות אז זה לעולם לא
יופיע מול עיניי, שקעתי לי במחשבה מטונפת שאולי עוד מעט אשמע
את נעלי העקב שלך דופקות לי על השביל ואז תפתחי את הדלת בחיוך
גדול ועייף, שקעתי בזה ובאלף ואחת דברים.. שקעתי והיה לי טוב
עם זה.
שמעתי כבר אין ספור סיפורים על אהבה שהציתה אש לפני שהכל החל,
שמעתי שהיא כבתה מיד אחרי שהפנים האמיתיות נראו, וגם אני הייתי
בעשרות פגישות כאלה וכאשר אותו אדם נכנס, מיד ההתלהבות פחתה
וברחה לה לפינה, כאילו מסתתרת, ובעודה עוברת תהליך הכחשה שחבוי
בו גם הלם, רחמים וכאב גדול, מילא גם כעס גדול ותחושת החמצה את
הלב הקטן ההוא שלפני שעה עוד דפק בטירוף ועכשיו מעדיף להפסיק
לפעום מאשר להמשיך ולשבת מול הדבר הזה שמתקרב.
שיגרה לא הייתה טובה בחיי, ותמיד חיפשתי את הרגש הנהדר הזה
שיגרום לי לעופף מעל האדמה, לא מצאתי רגעי אושר רבים, כמו
שאחרים חוו וסיפרו, לעיתים חשתי קנאה, לעיתים כעס אבל בעיקר
תסכול ומחשבות מפחידות שאולי אצלי משהו דפוק. ' זהו זה, זה כבר
הפך להיות מפגר לשבת סתם כך ולחשוב שהחסידה תביא לי איזו
סווטלנה או משהו אחר לאהוב, אם קופידון לא ישלח לי איזו אהבה,
אני חושב שאשתגע'
ואחרי הוידוי הזה, פשוט ישבתי וחיכיתי, משלב ידיים ושוב מחכה
שזה יגיע, שעה בלי לזוז, שעתיים, ארבע שעות והנה אני מתעורר
ומנסה להיזכר מתי בדיוק העיניים נעצמו, מכווץ את המצח ומנסה
לחשוב ולפתע קופץ כנשוך נחש מהכורסא לבדוק מי ישנה אצלי בחדר,
ואז נהיה שקט ו... אני חוזר מאוכזב ועם הזנב בין הרגליים אל
הסלון הקטן ולאורה החיוור של המנורה, נאנח וצופה בסרט מצוייר.
לא מספיק שהלב מתכווץ ושכואב לי כל פעם מחדש, אבל עם עליית
הכתוביות אני ניגש אל הספרייה הישנה, מחפש לי בין הספרים
ולבסוף מוציא את הדבר המלבני הקטן הזה ומתחיל לדפדף.
כולן היו מכוערות, אהבתי רק שלושה מהן, ואת זה אני יכול להגיד
אם אני משווה מה זאת אהבה (אין לי אותה כרגע, אבל הייתה). תמיד
אחרי מערכת יחסים כזאת, אני יודע שזאת הייתה הפעם האחרונה שאני
יתאהב במישהי בגלגול הנוכחי, ובאמת נורא קשה לי כאשר אני מכיר
חדשה, וזה לוקח זמן וזה מתסכל וזה כואב- כי אני לא נותן לעצמי,
היא בחיים לא תצליח לתת מעצמה, גם אם זה מעט ממה שאני נותן-
וזה יוצר כעס, תסכול ושוב פיצוץ ומריבה ודמעות ובלגאן ושוב
נפרדים ונשארים עם התחתונים למטה.
ושוב האלבום הזה, ואני מביט בו בערגה, מדפדף לאט לאט בין
התמונות, כאילו שזו הפעם הראשונה שאני רואה או לחילופין הפעם
האחרונה שאני צופה לפני שאני עולה על הכיסא, מלפף את החבל סביב
לצוואר, עוצם עיניים, מהדק ומשחרר אותו תחתיי, ואותי מהעולם...
אני פוחד להתאבד, הכל נאמר סתם, אני לא חושב על זה יותר וכבר
הספיקו לי הפעמים הקודמות שניסיתי - זה פשוט לא עובד- אני נשאר
בחיים אולי מהסיבה שאני פוחד מהמוות, אולי מהסיבה שאני לא
סיימתי את משימתי על הכדור ואולי מפני שמישהו שם למעלה, שאני
מאמין שקיים, מוצא לו זמן בין אלף ואחת העיסוקים שלו עם שאר
הגרים ביקום להתחשב גם בי ולהוציא אותי מכל המהמורות שאני נופל
בהם, נתקל בהם או בונה לעצמי.
אחרי שאני מסיים, אני מחזיר את האלבום ההוא אל בין הספרים,
ונכנס למטבח להכין לי עוד קפה.

הבוקר כבר עולה כאשר אני מכניס את עצמי אל מתחת לשמיכה הדקה
שלי, מחר שבת, מחר שבת, שבת מנוחה ואני מתכוון לשרוף את
הסדינים למשך היום ולא להתעורר עד צאת הנשמה.
אני אוהב את השבתות האלה, כי הם דבר נפלא, מזל שיש לנו אותם
ושאני יכול להישאר ער עד שהזריחה עולה לה מהים, ואני תכף ומיד
שולף את המצלמה ומתחיל לצלם אותה מכל כיוון אפשרי. ותמיד היא
יפה כל כך.
אני מתהפך לי עם השמיכה, מצד לצד ומתקשה למצוא לי תנוחה
מתאימה, כבר הייתי עובר, שכבתי בטן, גב, ידיים שלובות, פרוסות
לצדדים, באלכסון, לצדדים, עם חצי גוף מחוץ למיטה, עם רגליים
מחוץ לשמיכה וכלום, פשוט כלום.
אחרי כמעט שעה אני קם סופית ומכין לי כוס קפה ענקית בכוס מג
אימתנית.
עיתון לא קניתי אז אני מדליק את המחשב שעכשיו ממש חדש.
לא מזמן הוא חזר מתיקון ככה שהוא פורח וזורח וזה מצוין, אני
נאנח ומתיישב, אולי אני אכנס כאן לאתר של חקר השינה שיסביר לי
מה הבעיה שלי להירדם, מדוע אני רגיש כל כך לאור ולרעש, מדוע
השינה שלי כל כך חלשה, וכיצד לעיתים היא חזקה עד כדי כך שאני
לא שומע דבר?
אני מנסה להיכנס אבל הוא לא נותן לי, התקשורת מהירה אבל האתר
לא נפתח, אני מנסה דרך אחרת ואחריה עוד אחת ועוד אחת- כלום.
אני נכנס לבדוק דואר אלקטרוני ומגלה כמעט 40 הודעות חדשות, אני
מסנן פה ושם והדואר מצטמצם ונעשה כעת 21 הודעות מאנשים שאני
מכיר.
"אתר הסקס עודכן והוא זמין כעת, בוא להתרשם ולראות שחלומות
עתידים להתגשם- אתה רושם?" כך מופיע לי לפתע לינק על המסך, אני
מבטל אותו וממשיך בשלי בעוד ש.. פוף, הפסקת חשמל וכל הבית
מחשיך באחת.. עכשיו אני באמת בבעיה.
אני מחזיר את הספל אל הכיור ונכנס להטיל שתן- השמש בחוץ זורחת
לה עכשיו והשעה היא כמעט שבע בבוקר, אני מחייך ויוצא את חדר
האמבטיה בזמן מצוין כי החשמל מחליט לחזור באותו הרגע ואני
מחליט להיכנס למקום שכבר זמן רב לא הייתי בו.
מסיבות רבות לא הייתי מרבה להיכנס לאתר ההיכרויות, והנה, שוב
אני כאן- נכנס אל האתר ורואה אותו מעודכן- אכן זמן רב לא הייתי
כאן ואני מתרשם לי מאוד ושואל את עצמי 'כמה פעמים כבר הספיקו
לשנות את דף הבית?'
אבל שוכח שאין איש מלבדי בבית ולכן גם תשובה לא תגיע- נו
שויין..

באתר ההיכרויות מחכות לי תשעה פניות חדשות, רובן ישנות מאוד,
למעלה ממחצית מהנשים בנות שלושים ומעלה, חלקן עם תמונות וחלקן
בוודאי התחתן  עם גבר אחר או הלך  לחפש את עצמן בהודו עם איזו
קומונה.
כדי לחסוך זמן יקר אני משאיר את ההודעות הישנות שבמילא לא
רלוונטיות בצד ובודק שתי הצעות מלפני שבוע האחת והשנייה ותיקה
יותר.
ההודעה הראשונה נפתחת והשם שמופיעה בכותרת הוא: יפעת שחף-
בנימין.

אם היו שואלים אותי מהי אהבה לפני חודש ימים הייתי אומר שהיא
דבר מדהים שחסר לכל אחד ואחד מאתנו, שהיא דבר שכמה שהוא מתוק
הוא גם מר, כמה שהוא טוב הוא גם אכזר, כמה שהוא נורמלי הוא
מוזר, כמה שהוא יפה הוא לעיתים מכוער, אבל כעת הוא בשלב פורח,
זורח, השלב שהחיוך לא נמחק מהפרצוף, שלב שבו אתה רוצה לעופף
וגם לצוף, שלב נפלא שבו אפשר לשמוע כינורות, שלב טוב, שלב של
יין ונרות.
היא הייתה ועודנה קצת גדולה מכבודו, זה דבר שלא הפריע לה ולא
לו, היא כעת תל אביבית שלומדת שם, וחיפשה בנרות בחור טוב
וביישן, זו הייתה אהבה ממבט ראשון, הצדדים חששו כשהגיע היום,
והלב התדפק בטירוף סתם פתאום, כשיפעת הציצה אז מהחלון, וחייכה
חיוך מושלם, שקנה אותי.. כך היא קיבלה בחינם, גם חמוד, גם
נחמד, גם צנוע, זה לא יאמן זה כולה שבוע והם אוהבים כי גם לה
זה קרה, ממבט ראשון וללא הודעה.

הקשר הקודם כמו אחדים לפניו, גם הוא יסתיים בשיברון לב ובאכזבה
גדולה. השגרה החלה משתלטת על מערכת היחסים ושני הצדדים הרגישו
בזה באוויר ונכנסו לתקופת הכחשה קלה, תוך בחינה של בן הזוג
האחר באם יעשה את הצעד הראשון אל ה"חופש" הגואל. לבסוף אזר
הבחור הצעיר אומץ והחליט לפגוש את האישה שעשתה אותו מאושר בזמן
הקצר כל כך שבו היו יחד. היה לו המון לומר לה, דברים רעים לצד
טובים- אימא שלה, צביעות, כלים לחיים, אהבה לצד אכזבה, ופרגון
על הסקס שהיה באמת טוב אבל בעייתי.
היא קיבלה את דבריו בהבנה, הסתייגה מחלק מהדברים ולא הסכימה
באחרים, חייכה כמעט לאורך כל השיחה כאילו מנסה לומר - תודה
שהקדמת אותי, לי היה את האומץ אבל HERE WE ARE, וכבר מיד אחרי
הקפה, מיהרו לדירתה "אתה רוצה להישאר לישון אצלי?" אמרה היא
ולא מתוך כוונה שהוא יישאר אלא מתוך הצביעות יותר מאשר מתוך
הנימוס. הבחור הביט בה, חשב לעצמו שהשיחה הזאת הייתה כל כך
מיותרת כי היא לא קלטה כלום, והפטיר "לא" מהיר. ברגע שהדלת
נפתחה, נכנס לחדרה, הוציא משם את כל בגדיו, ארז אותם, ישב איתה
בסלון, צפה בטלוויזיה ונדד במחשבות ולאחר מכן פשוט הלך והרגיש
כיצד סלע ענק יורד במורד, בדרך המפותלת מלבו, דרך בטנו, רגליו
והחוצה מהם לחלל כל שהוא בממד כלשהו. הוא ידע בסתר לבו שהיה
קשה ושזה נגמר בדיוק איך שהוא רצה שזה הסתיים.
את ההודעה השנייה שהושארה באתר ההכרויות הוא מחק מבלי לפתוח.
שום דבר כבר לא עיניין אותו כי רק דבר אחד חשוב ויקר מילא חלל
כעת במדבר חייו- קראו לה יפעת.

היא באה מרחוק, ואולי היה זה  צעד נבון כאשר החליטה לעבור לתל
אביב כדי ללמוד שם את המקצוע שרצתה. פתולוגיה היה תחום שהחל
לנקר אצלה כבר בצבא ולא נתן לה מנוח גם אחריו.
היא החלה לברר לגבי לימודיה, לגבי דירה, שכר, תחבורה ועבודה.
את ענבל, חברתה מימי התיכון העליזים רצתה בתור שותפה, שהרי הן
דיברו על זה כל כך הרבה פעמים.
"אני חייבת להתחיל בדף חדש וחלק לגמרי" אמרה לעצמה וידעה שאם
לא תעשה את זה עכשיו, תיאלץ לעשות את זה מאוחר יותר והיה חבל
לה על הזמן. היא גם רצתה להשאיר את כל עברה מאחור, ומעט אחרי
שעבר חודש  בו התחילה לעבוד על פרוייקט עזיבת הקן, היא ארזה
תיק גדול, ונכנסה אל דירה חדשה בתחושת הקלה.
הלימודים היו מפרכים אבל היא אהבה את המקצוע המושך והייתה
משקיעה בו את כל מרצה וזמנה החופשי, כאשר הייתה מסיימת את
שיעורי הבית, הייתה הולכת לישון ואז מתעוררת לה, ונכנסת אל
המחשב החדש שקנתה בעצמה ובכספה כדי לפגוש אנשים חדשים, או לבקר
במקומות רחוקים.
"יש לך שני הודעות חדשות" הודיע לה אתר ההכרויות, והיא נכנסה
לבדוק.. "הנה, הוא חזר אלי החמוד הזה" חייכה.
היא פתחה את כרטיסו, וקראה את אשר כתב, בין השורות הקצרות יכלה
להבחין בחוש ההומור הדק שלא נתקלה בו בשאר המועמדים לפניו, אך
מיד התגנב רחש לליבה שאולי זה עוד תרגיל של בחור מנייק שרק
מנסה להשכיב אותה "נו, שויין- ממילא הכדור אצלי בידיים ואני
יכולה להעיף אותו מתי שארצה..אני כל כך רוצה חבר"

את המשפט הזה "אני כל כך רוצה חבר" הייתה אומרת ממש לעיתים
קרובות, שלוש שנים  עברו מאז, שלוש שנים קסומות מאז נפרדה
מיהודה, הבחור של חייה איתו חיה במשך תשעה חודשים בביתם בראש
פינה. לאושרה לא היה גבול באותם ימים נפלאים אבל גם הם תמו להם
והסתיימו אחרי שהמנוול נישק והתעלם ממנה ולה כבר לא היה כוח
ודרכם נפרדה  ומאז היא מחכה למלאך המושיע - המלאך שייתן לה
אהבה ויגאל אותו מייסוריה- המלאך שנעלם.
אותו עדו, שלכתחילה התנהג יפה, לא נפל בבורות שיפעת חפרה לו
והחל למצוא חן בעיניה, היה לה קשה להאמין שאולי זו אהבה והיא
נסחפה אט אט בזרם, עד לאותו יום גורלי שבו החליטו להיפגש.
עדו התקשר להודיע שעכשיו הוא יוצא מכיוון רחוב אבן גבירול אל
דירתה המושכרת ברחוב ארבע ארצות בעיר, הוא עלה על קו 9, ויפעת
בנתיים נכנסה להתקלח, בחרה לה בגדים נוחים, ואפילו התבשמה,
כאשר צילצל שוב כבר הייתה כמעט מוכנה ויצאה אל המרפסת, היא
ראתה אותו צועד אך היה לה קשה לראות את פניו, שלפתע הוא הרים
את מבטו אל עבר מרפסת ביתה ושהבחין בה, חייך, היא מצידה רצה
לפתוח לו את הדלת.

לא היה עליו שום בושם, והוא הסתפק בלחיצת יד מנומסת, הוא היה
חמוד כל כך- אז הוא בכל זאת ביישן...
כאשר סיימו לשוחח כבר היה בוקר.. עוד סיפור אהבה נולד... והשאר
הסטוריה
19.8 ייזכר כתאריך החברות הרשמי של הזוג הקסום הזה...