New Stage - Go To Main Page

איילת בלק
/
הקרנה פרטית

היו לי ציפורניים ארוכות ויפות וכססתי אותן.
כל הזמן הזה ישבתי וכססתי ציפורניים והייתה לי בחילה. הייתי
מרוחה על מסך גדול מדי, עם חיוך מזוייף מדי, איברים לא
פרופורציונליים ותנועות גוף מגושמות ועקומות. כמה שנאתי את
עצמי.
לא מצאתי בעצמי דבר אחד יפה, דבר אחד שהייתי יכולה לאהוב. רק
את הציפורניים, והתחלתי לכסוס אותן בעצבנות.

שנאתי כשאת רחוקה. זכרתי לילה אחד לפני כמה חודשים, כשישבנו על
הגג ועישנו איזו סיגריה חלשה מדי. הזמן כאילו עצר בשבילנו, ולא
היה אכפת לי איך אני נראית או למה אני יושבת באחת בלילה על הגג
של הבניין שלך, או איך השיער שלי נראה, או למה אני מעשנת את
הסיגריה המעפנה הזו.

הסרט המשיך לרוץ, מסצנה לסצנה נראיתי לעצמי יותר ויותר מגוחכת,
שקעתי יותר ויותר בכיסא. הייתה לי בחילה רצינית, נדמה היה לי
שכל האוויר בחדר נגמר ואני נושמת אוויר ממוחזר מדי. אם הייתי
דוחפת אצבע אחת לא עמוק מדי לגרון כל הנשמה שלי הייתה נמרחת
כמו שוקולד למריחה על השטיח המלוקק הזה.

אהבתי כשאתה משקר לי. שכחתי את זה שזה שקרים והתמכרתי למילים
שלך. מושלמת. המילה הזו גדולה עליי. רציתי להיות שחקנית
קולנוע, אבל אני לא אוכל לסבול לראות את עצמי על מסכים גדולים
מדי. רציתי להיות שחקנית תיאטרון, אבל אני לא מוכשרת מספיק,
רציתי להיות דוגמנית, אבל אני לא יפה מספיק, רציתי להיות
שדרנית רדיו אבל אני לא סובלת את הקול שלי. רציתי להיות
עיתונאית אבל אני לא משהו בהבעה, רציתי שהיא תהיה שם בשבילי
והיא של מישהו אחר, רציתי להיות איתך ואתה שיקרת לי, רציתי
להיות מושלמת, ובמקום זה כססתי ציפורניים.

שייגמר כבר הסרט המזדיין הזה ואני אוכל לעוף לשירותים להקיא.
התנתקתי מהסרט המוקרן מולי ונכנסתי לסרט רע משל עצמי, רק
שהפעם, מזל, אני לא רואה את עצמי. קינאתי. כל כך קינאתי.
קינאתי ביעל, שהיא יפה כל כך. קינאתי בליאן, שהיא מוכשרת כל
כך. קינאתי בכל מה שלא היה לי, זה נותן המון מקום לקנאה, וזה
לא רגש טוב, כנראה שהוא גם עושה בחילה נוראית.

אני לא יכולה לעמוד במילים האוהבות שלך. רציתי, רציתי לאהוב.
רציתי לאהוב אותך. אולי אני לא יכולה? לבלוע את המילים שלך כמו
כדור אקמול זה כבר... לא מה שהיה, כשהן נעשות עמוקות יותר
ויותר ואמיתיות יותר ויותר. כאילו האהבה שלך ממלאת אותן
בחומצה, רגש יכול להיות גם רעל. והן חודרות לגופי וחורכות בו
את הבשר, את הגידים, את הנימים. מילא, מעולם לא היה לי אומץ
לעשות זאת בעצמי. אני משחזרת את המילים שלך בראש, ומשווה אותן
לדמות שמרוחה מולי על מסך גדול מדי, זה לא מסתדר, זה לא יכול
להיות. ואז אני משווה אותה לדמות הקטנה הזו, כוססת ציפרוניים,
כולה בחילה וגועל.

התגנבתי מהאולם לפני שהסרט נגמר, לא יכולתי להמשיך לראות אותו.
נכנסתי לשירותים. בדיוק לפני שנכנסתי לתא הראשון לדחוף את
האצבע לא יותר מדי עמוק אל תוך הגרון, נעמדתי מול המראה.

זה היה יותר גרוע מהסרט ההוא. במקום לראות אותה מרוחה על מסך
ענק עם המון שכבות של איפור, אומרת מילים שמישהו אחר כתב,
ראיתי אותה, אותי, בגודל טבעי. רק עיפרון שחור ומסקרה. הרבה
שנאה, הרבה קנאה. כל הדברים שניסיתי להרחיק מעצמי כל כך הרבה,
שהתנגדתי אליהם כל כך חזק.
בהיתי בה עוד כמה שניות, מתקשה להרפות, אולי גם התחושה של
השנאה ממכרת.
הטלפון שלי צלצל והתעלמתי. לא עניתי לך כי לא יכולתי לשמוע את
המילים היפות והאוהבות שלך דרך הטלפון, לא יכולתי לאכזב אותך
שוב.
הסתכלתי עוד כמה שניות.
ובלי לדחוף את האצבע אפילו,
הקאתי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/2/05 12:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילת בלק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה