ולפעמים בלילות
כשהסיוטים היו מתקררים
ואתה הייתה יכול לחשוב בשקט
בלי לבקש רשות מאיש
הייתה שואל את עצמך
האם אתה מסוגל לחזור לשם?
למקום ממנו לא באת מעולם?
הסיפורים זרוקים בתוך ספרים מלאי אבק
תמונות קרועות, גזרי עיתון ישנים
יום אחד הסיפורים ייגמרו
יום אחד הכתם ייעלם,
ואתה תצטרך לשאול
מי אתה
צעקה מחלחלת עמוק אל תוך המים
והגלים מגיעים עד החוף, רק כדי לחזור בחזרה
לפעמים כשרע, אתה עוד מבקש אהבה
אתה רוצה לדעת, האם הייתה יכול לחיות שם
האם היית יוצא מזה חי
או שהיית נגמר בתור מספר
מביט על הקירות החשופים
גם אלוהים היה יוצא מכאן, קרוע בגדים וכתמי דם, רזה וחיוור
הייתה רוצה לשאול אותם על ההיסטוריה
ואתה לא יודע, אם היא שלך או של מישהו אחר
אצלך בראש, אתה עדיין שם
אבל מעולם לא היית שם
אצלם בראש, אתה מישהו שבא לחפות על הכול
התחלה חדשה, עתיד אחר,
מפה שמסתירה את הכתם על השולחן, ארון שמסתיר קיר שבור
ומאחורי הדלת, יש וו לתליית המעילים
זה בשביל שתרגיש בבית
עבר שמוצא את עצמו ביומנים
לפעמים בלילות, כשהסיוט חדל להתקיים
כי הוא מבין שאינו יכול להתחרות במציאות
אז אתה מסוגל לחשוב
מה הייתה עושה שם, לאן הייתה בורח
האם הייתה אתה, או שהמוסר היה שוכח
זה תמיד אותו מקום, אותה שאלה
הפנים שמביטות במראה, הייתה רוצה לדעת
שהן שלך בכל מקרה
והם יביטו בך יגידו לך, שהעבר שייך להם
אתה רק המסגרת ששומרת, שלא תהיה סיבה לברוח
לא דיברו שפות זרות בבית
לא קנו מוצרים מסוימים
הפחד היה מופיע בדמויות שונות בהצגה
פעם נקישת נעליים, פעם תקתוק שעון
ואתה היית שואל את עצמך, האם זה בגלל הזמן שחולף
והם שכחו איך זה היה, אז עכשיו הם משמרים את הפחד לפחות
כן, אחרי שתלך, האם מישהו עוד יזכור
שפעם היה כאן פחד
האם מישהו יזכור שהחיים היו מנוהלים על ידי חרדות
אתה מביט בעצמך, הייתה רוצה לדעת שזה יהיה שלך
אבל הם אף פעם לא יתנו לך את ההנאה הזאת
ועם הספק הזה תתעורר בבוקר
לדעת שאולי זה נכון ואולי לא, אולי הפחד אמיתי
ואולי העבר הוא רק סיפור בספר ישן, שקראת לפני השינה
כי היה לך זמן אז לחיות, לפני שהכל שוב חזר למות |
