בהשראת the movie- the doors

התחלתי לעבוד כאן לגמרי במקרה, בכלל לא חשבתי בכיוון הזה, סתם,
הייתי צריך עבודה לחופש כדי לממן את שעורי הנגינה אז דוד שלי
הציע לי לעבוד אצלו בקולנוע. משכורת של שלושים שקל לשעה, זה
בכלל לא רע כששכר המינימום שמגיע לי הוא 16 שקל בערך. אבל נו,
זה דוד שלי, יש לי פרוטקציות וכל זה, בכל זאת, הכל נשאר
במשפחה.

אני עובד פה משבע בבוקר עד חצות ומקרין סרטים לאנשים מתים. הם
מגיעים לפה אחרי שעברו בדיקה בטחונית בכניסה ומוודא שהם לא היו
איזה רוצחים או פסיכופטיים כי את אלה מעבירים ישר למחלקה
הסגורה, שיאכלו אחד את השני. הם מתרווחים על מושבי עור האיילים
(כי אלוהים אומר שזה הכי איכותי, בדיוק כמו המושבים בכנסת).
אחרי שקנו לעצמם את כוס הקולה והפופקורן הם מאותתים לי ביד
ימין שהם מוכנים ואני מתחיל להקרין.

הכל מתחיל בלידה והרבה מהם מתרגשים נורא לראות עצמם נפלטים כמו
שבלולים מקונכיה. לפעמים יש כאלה שמקיאים. וככה הם עוקבים אחרי
עצמם מהרגע בו יצאו מרחם אמם ומריפוד הצמר גפן אל העולם הגדול
(למרות שכאן אצלנו אין לגודל משמעות והכל יחסי). הסרט לא אורך
הרבה זמן כי אנחנו מקרינים אותו על דאבל ספיד, הכל עובד פה עם
הטכנולוגיה הכי טובה וחדישה בשוק, צ'יק צ'ק הכל תיקתק פה בדיוק
מופתי.

אפשר להכיר פה עשרות אנשים, זה כאילו פתחו לי צוהר קטן אל חיים
של כל אדם בעולם הזה שמאס בקיום ועבר אל העולם הבא. אני לומד
מה הם אהבו לאכול, את מי הם אהבו לשנוא, מה הם אהבו לעשות, עם
מי הם אהבו לחיות. אני צופה פה ברגעים הפרטיים ביותר של בני
האדם, במקלחת כולם דומים.

אתה יכול לראות על פי התגובות שלהם איפה הרגעים הקשים שלהם,
לכל אחד יש כתם כזה בחיים. אני מביט בהם מתגמדים ומתכווצים אל
תוך עצמם, מעטים הם אלו שלא מזילים דימעה או שתיים ברגעים
האלה. בקלות אפשר לזהות את שניות החולשה הקטנות האלה על המסך
שבחיים הנורמאלים שלהם נמתחו על חודשים, אולי שנים. אם רטרוט
המקרן לא היה מפריע היית יכול לשמוע את הלב שלהם נחמץ ומתכווץ
בקירבם (ומתרחב ומתכווץ ומתרחב).

אני צופה במפלות של האישים הגדולים ביותר, אני צופה באימפריות
קומלות, בפרימדונות נאנסות, בראשי ממשלה נרצחים. אני צופה
בנצחונות קטנים שאף אחד חוץ ממני ומהם עצמם לא שם לב אליהם
ואני יודע את הסודות הכמוסים ביותר שלהם.

הסרט מסתיים תמיד באותה נקודה, מסך שחור נקי וחלק שמצפה את
הרגע החזק בחייהם, עצבני כמו בלוז לאישה יפה. הביג פינלי, פתטי
או הירואי ככל שיהיה. פה הם מציפים את האולם ביסורים ללא
מילים, כל אחד והלבד שלו. זה כל כך טרי שקשה להזכר והכל בא
והולך כל כך מהר וקטוע והראש מסתחרר והחדר נמתח בצבעי שחור לבן
ואתה לא רואה בעיניים ולא מבין כלום רק נשאב בלי פסיקים או
נקודות לתוך מערבולת עמוקה בלי שליטה.

ככה במשך כמה שעות של בהייה אני קובע איזה אנשים היו ולאן מגיע
להם ללכת. גן-עדן כבר מזמן סתם מיתוס ורובם נשלחים ברכבות משא
לאותו המקום, שם הם אוגדים את כל הטעויות שעשו בחייהם ושולחים
אותן בחזרה לארץ, בנסיונם הכושל לתקן את עוולות החיים.

ואני בסך הכל רציתי ללמוד לנגן על פסנתר.