פרק א'.
שערה השחור התמלא פיח. עינה צרבו ופיה יבש. עם קריסת האגף
המערבי אל תוך הים היא יכלה להישבע שהיא שמעה את אימה צורחת על
המשרתת.
בעדינות היא הסירה את הכתר מראשה, העיפה בוץ מסלע חשוף והניחה
עליו את כתרה ביריאת כבוד.
היא ישבה מול חורבות טירתה הבוערת ובעיניים צמאות ספגה כל גץ.
כל פירור אבק, כל משב עשן.
היא אחזה את המכחול וביד רועדת אך בטוחה הוסיפה עוד כתם
אדום-צהוב לבד.
היא חיכתה עוד כמה שניות. עד שהחורבן יהיה מושלם קרעה את הבד
מעל כן הציור השליכה אותו והחלה מחדש.

פרק ב'.
השמיים שהיא ציירה היו כחולים בהירים, עם מגע של טורקיז. הפעם
היא הקפידה להשאיר הרבה מקום לעננים. את האדמה היא עשתה לחה
ונוחה. היא ציירה את האביר שלה. גבוה, רחב כתפיים. צנום. פגיע.
מחייך אבל משהו במבט שלו הראה אחרת. בידו האחת אחז קלשון את
השנייה מיקמה על מותנו שלמרות שהייתה מכוסה בשריון קשקשים עבה
ניכר היה שלעלם היו את הקימורים הנכונים. את הרקע השאירה
חשוף.

פרק ג'.
כך ציירה וציירה. והקפידה על כל פרט. כל קמט קשקש ושערה נלקחו
בחשבון. עד שיצירתה הייתה מושלמת. שעות היא הביטה בדמות חלומה.
באבירה. במושיעה. חיכתה לאותה שנייה בה הכל יתעורר לחיים. בה
תוכל לאסוף את חפציה המעטים, להשיל גלימתה מעליה ולחבור לחיים
שממתינים לה.

פרק ד'.
עם רדת החשכה ובוא הצינה, התכרבלה לה יורשת העצר הצעירה אל תוך
שערה הארוך ובעיניה שנצנצו לעומת הריק שמאחוריה החלה להיקוות
לחוחית. היא לא זכרה שנרדמה, וגם לא ידעה מתי התעוררה. אבל
נסיכה עמד שם. איתן על משמרו. בוהה בה חזרה.

פרק ה'.
כך עברו לילות וימים, שבועות וחודשים. הנסיכה נותרה יתומה אל
מול הקאנבאס. עם חלוף השנים האפיר שערה, קמטו פנייה. ענייה
הנוצצות הפכו עכורות, שרירה התנוונו עד כדי רכיכה - הנסיכה
זקנה.


פרק ו'.
לפתע, כמה שנים מאוחר יותר, החלה הנסיכה לראות את דמות גיבורה
נעה. הזהו הנס לו ציפת כל חייה?! בזעקות שבר קראה לסיוטה
להתעורר. מכשלא הועילו מאמציה תפסה הנסיכה את הציור והחלה
מנערת אותו, כמחכה שיפלו מטבעות משריונו של אבירה. נערה כה חזק
עד ששברה את מסגרת העץ העדינה עליו נח הבד. הרימה את ריסוקה
והחלה זורקת אותם לכל עבר כאחוזת טירוף זרקה ובעטה ומעכה וטחנה
לאבק אותו פיזרה. לפתע חיוך עלה על פניה. ניערה את פניה הזקנות
ושערה האפור. והחלה מתרחקת.