"יואב, אולי תמהר?" היא אמרה בכעס.
היא, שאהבתי אותה.
היא, שנתתי לה את הירח.
היא, שניצלה אותי.
ואני, מביט דרך החלון, אדיש.
"יורד גשם" אמרתי באדישות, לא מסתכל עליה, מתחמק.
היא הסתכלה עלי כאילו אני חיה בכלוב בגן חיות.
"תלכי לבד" אמרתי בקרירות.
"יואב אל תעשה לי את זה!" החלה בוכה ומייבבת.
אחרי שלוש שנים של גיפופים, נשיקות, אהבה, נודעה לי האמת.
בגידות על גבי בגידות, וניצול עד כוחי האחרון.
בחודשים האחרונים נאחזתי בה בכל כוחי, כאדם טובע.
עד שלמדתי לשחרר.
והיא, בוכה ומייבבת, שתסבול קצת.
"תלכי, קדימה." אמרתי באדישות, כאילו שלא אכפת לי ממנה.
"יואבי בבקשה אל תעשה לי את זה! אל תפרד ממני" היא אמרה,
מייבבת.
שתקתי, שתיקה שווה זהב, הלוא כן?
"יואב? אם אתה לא עונה לי אני עוזבת!" אמרה, מנסה לייצב את
קולה, מנסה להפוך אותו  לסמכותי יותר, בלוא הצלחה מרובה.
ואני? שותק, מתעלם, מפסיק להקשיב.
אני רואה את השתקפותה על החלון, בעוד היא חצי כעוסה, חצי
בוכייה, צפיתי בה לוקחת את דבריה ועוזבת, כמובן טרקה היא את
הדלת בחוזקה, כדי שכל השכנים ישמעו.
אני רואה אותה נכנסת למכוניתה, מביטה פעם אחרונה בחלון,
ונוסעת.
בחוץ גשום, ברקים ורעמים כאילו מקפצים להם בשמיים.
אני יודע לאן היא נוסעת, לחברי הטוב, אשר התברר כבוגד.
ואני יודע גם שמשם היא תתקשר אלי, מנסה לתת לי הזדמנות אחרונה
לדבר איתה, להתנצל אליה, כדי שתסלח לי.
אבל אני לא רוצה שהיא תסלח לי.
אין לי על מה להתנצל.
וכמו שחשבתי, הטלפון צילצל.
נתתי למשיבון לענות, זאת הייתה היא, נותנת לי הזדמנות אחרונה
להתנצל.
היא זו שצריכה להתנצל.
ובמפתיע, אני לא שמח, וגם לא עצוב. אני אדיש.
לאחר כל השנים איתה, הרגשות שלי קהו.
בגללה, לא הרגשתי יותר.
הבטתי החוצה.
ובחוץ... יורד גשם.