אני מביטה עלייך מהצד, תמיד מהצד.
רואה איך אתה מסיט את השיער מהמצח, איך אתה הולך בקלילות,
כאילו הילקוט על גבך לא מפריע לך כלל.
אני תמיד מבחינה בך, אפילו מהקצה השני של המסדרון/ אבל אתה -
רוב הזמן לא רואה אותי, לא מבחין בי, עובר לידי כאילו אני לא
שם. ולפעמים, אתה כן מבחין בי, מסתכל וממלמל שלום כזה עם חיוך
קטן, שגורם לי לחשוב שאולי בכל זאת יש לי סיכוי.
אבל אני יודעת, ש - לי אין את האומץ לפנות אלייך ככה סתם ולומר
לך, אז זה נשאר פקוק בפנים בינתיים, מתבשל לאט לאט.
אז אולי בינתיים לא תדע איך אני מרגישה כלפייך, אבל גם אני לא
אדע אם אתה מרגיש את אותו הדבר וזה סיכון שעליי לקחת, למרות
שזה פוגע בי.
אני לא מסוגלת לעמוד בדחייה.
ובינתיים, אסתפק בחיוך אחד מידי פעם שתתן לי כשאעבור לידך,
משהו שישקה את ניצני התקווה שכל כך רוצים לצמוח. |