ברגעים שהכי קר לי והכי כואב לי, בחורף, כשאני רוצה שנתחבק...
ברגעים שהכי נעים לי ונוח לי אני בכל זאת חושבת עד כמה היה
עדיף להיות איתך...
אני יודעת שזה לא ככה אצלך, ואני יודעת שאתה בנוי על
אינטרסים.
אני יודעת שההעדפות שלך שונות משלי.
אני יודעת שסתם כמטאפורה...
כשאתה חולה אני מוכנה להסתכן בלהידבק רק כדי להיות איתך, כשחם
לך או כשאתה רועד.
וכשלי כואב אתה מסתפק בלהגיד תרגישי טוב, אם יוצא לך להיות
נחמד או להיות במצב רוח טוב.
ואם זה ככה באמת, אז למה התאהבתי בך?
למה אני מדברת אליך כשאתה בכלל לא שומע אותי.
אתה לא מקשיב.
אתה מעדיף לנשק במקום לחבק ולהרגיש את חום הגוף שלנו ביחד.
אתה לא תעדיף להחזיק לי את היד.
אתה בטח תעדיף ללכת לפני ושאני אלך אחריך.
אתה לא תרצה שהצעדים שלנו יהיו תואמים ואתה לא תרצה שהנשימות
שלנו יתייצבו ביחד.
אתה לא תרצה לחבק אותי ולסובב אותי מהר מהר כשתראה אותי, ואתה
לא תסכים לתת לי יותר מנשיקה קצובה.
אני מבינה אותך.
אתה קשה. קשה מידי.