כבר שבוע, אחרי שרואה החשבון מסיים את הפגישה היומית עם הבוס,
הוא הולך לחדר שלו, דווקא כדי לדבר איתה. כמו תמיד, מחכה לו
הפיה דווקא על הז'קט החדש שלו, בכוונה כדי לעצבן. אבל הוא לא
מתעצבן. למעשה, הוא די שמח שהיא שם במקום אחת החברות שלו.
בעצם, כבר שבוע לא באה אליו אף אחת מהן בשעות העבודה. אולי היא
גירשה אותן? אבל הוא די שמח לראות אותה. הוא אפילו הפסיק לשים
הוגו בוס כשהיא אמרה לו שזה הבושם של האקס שלה. הוא מתיישב על
הכסא שלו, אבל לא מסתובב אליה. איך שהוא, הוא תמיד יכול לראות
אותה, לא משנה לאיזה כיוון הוא מביט. "אז איך היה לך היום
בעבודה?" היא שואלת, כמו עקרת בית מסורה. וזה בדיוק מה שהוא
אומר שהיא, בצירוף הבעה של ליגלוג על פניו. לא, הוא לא מפחד
מהבעות, רואה החשבון שלנו. הוא יודע שהוא תמיד נראה טוב.
ובנינו, גם אנחנו יודעים. והוא מוסיף, קולו נשמע בקושי מתוך
אותה הילה של ביטחון עצמי שתמיד אפפה אותו- "ואיך היה לך? ישבת
על כמה ז'קטים של עורכי דין היום, או שיש לך קטע עם רואי
חשבון?" הוא דווקא די העריך את העבודה שלה, ואם הוא היה צעיר
ב- 10 שנים הוא בטח גם היה שואל את עצמו למה לעזאזל הוא אמר את
זה, אבל ממרומי גיל 27 הוא כבר לא היה מסוגל לשמוע שאלות שלא
נאמרו בקול רם, ובמיוחד לא את אלה שיצאו מתוכו, אז הוא אפילו
לא הקדיש שניה למשפט שאמר כמו שאנחנו עשינו בפסקה הקודמת,
ופשוט המשיך את דבריו בגיחוך קצר ושרמנטי, אותו אחד שהביא רבות
כל כך לחדר השינה שלו. "אתה טיפש" אמרה הפיה לרואה החשבון,
וכשאתה רואה חשבון, ובמיוחד אחד חתיך כמו רואה החשבון שלנו,
אתה לא רגיל שקוראים לך טיפש, מה שגרם לו להעריך אותה אפילו
יותר. "שנינו יודעים למה אני כאן" היא אמרה לו. "אני מפחד" הוא
אמר לה, פותח חרך הצצה קטן במסיכה המושלמת שעטפה אותו, "כבר
שבוע שאני חושש מזה". "אבל היום זה יקרה" השיבה לו הפיה שהביטה
בו בריכוז. "כן" הוא ציית, כפי שמעולם לא ציית, אפילו לא לבוס
שלו. הוא נתן לה יד, לבש את הז'קט, ויצא איתה מהחלון הפתוח.
במגע הראשוני עם האוויר נעתקה נשימתו, ובהרהור ציניקני אחרון
בהחלט הוא חשב על האירוניה שבנכונות הקלישה הנזכרת לעיל, אבל
אז שטף אותו גל אוויר והוא התחיל לנשום, אך הפסיק לחשוב. הוא
ריחף, גופו השלים עם יד הפיה כאילו היתה משלו, ואנו נחשוב
בנינו לבין עצמנו שאולי היתה היא. הוא הרגיש נקי ומזוכך, וחשב
שהנה זה סוף סוף קרה, אבל אז הוא לפתע חש את עצמו חזרה בכיסאו.
"מצטערת" אמרה הפיה, "ננסה מחר". וכשקולה עוד מהדהד בראשו הוא
התעורר, מחשבתו התפכחה, ויכול להיות שבזמן ששתה קפה ראשון של
בוקר הוא כבר בכלל לא זכר את נשימותיו הראשונות מעבר לחלון
הפתוח. ואם אדם שוכח את מחשבותיו הוא, תאמרו, אזי לא היו
קיימות מעולם. ואני מסכימה איתכם. הוא לקח את התיק שלו ויצא מן
הבית, כשבראשו אותו חשש תמידי מהתפילה שבלבו- שהיום, לאחר
הפגישה היומית עם הבוס ובסוף הפגישה עם הפיה בחדרו, זה סוף סוף
יקרה.