כשאני הולכת, אני לא חוזרת...
עד עכשיו גרמת לי ים של כאב, וטיפות של אושר...
הטיפות רק ממלאות את הים, ומעמיקות אותו...
עד שהוא סודק את הלב...
ובסוף שובר אותו לשניים...

החישוק הזה שמוצמד לי לוריד,
מתסכל וחותך,
גורם לי לבכות מכאב,
סמל לאהבה הייתי אומרת,
אבל לחישוק אין התחלה, ואין סוף.

בכיתי, כאבתי...
החנקתי דמעה, פרקתי אותה בסוף,
נתתי לה לרדת, נתתי לה ליפול...
רציתי להכניס אותה פנימה ולהתעורר...
למצוא עולם אחר,
רציתי להעלם מכאן לאט לאט, להיבלע, להימחץ מתחתיך.

אבל וויתרתי, כי אין לי את הצורך הזה יותר,
את דמעתי פרקתי,
מהחלום הרע לא אתעורר,
אמחץ והעלם מתחת למישהו אחר,
אני אצליח לשרוד, זה ברור,
אבל הפצע מהחישוק תמיד יישאר.