היא לא הפסיקה לרדוף אחרי. הלכתי הביתה ושמעתי אותה. היא דמתה
נורא למישהו שכבר הכרתי. היה להם צבע שיער דומה וגם הוא היה
חצי עיוור. הייתי בטוחה שהיא הוא אבל אז ראיתי שהשיער טיפה
שונה, והגוף... טוב, היא חייבת להיות היא. הנחתי שהיא הבת שלו,
חיננית כמוהו אבל חברותית יותר. ישר היא קפצה לדבר איתי, ביקשה
ממני חיבוק ואהבה פיזית. פחדתי ממנה קצת, היא היתה עלולה לפגוע
בי, גם מלוכלכת כזאת. אבל נעניתי לבקשות שלה וככה המשכתי קצת
לדבר איתה, חיבקתי וליטפתי אותה... והיא נהנתה. אבל כל זה קרה
ברחוב, בדרך הביתה. ולמרות שהיא היתה נורא נחמדה הייתי חייבת
ללכת. אמרתי לה שאני מצטערת, אני חייבת ללכת. התחלתי לצעוד
וראיתי שהיא עקבה אחרי, קוראת לי, שוב ביקשה, לא יכולתי לעזוב
אותה. וכך קרה עוד כמה פעמים. באמת התחלתי להתאהב באישיותה
המקסימה, האופן שבו היא מקבלת את הלטיפות שלי והאהבה. כמה שהיא
היתה צנועה, לא ביקשה כסף או אוכל, רק את האהבה שלי. הלכתי
איתה לאורך הרחוב ונאלצתי להיפרד אחרי זמן מסוים. פחדתי שאני
אתפס כבוגדת בעיניהם. ליטפתי אותה קצת, התפתיתי לנשק אותה, אך
יצר ההיגיינה שלי עצר אותי. אמרתי לה להתראות ורצתי מהר עד
הבית. היא עקבה אחרי, אמרה לי שלום. הרגשתי רע על כך שאני
נוטשת אותה ככה, אחרי שנטעתי בה זרעים של תקווה ואהבה. היא
עקבה אחרי וביקשה לא ללכת, להמשיך לאהוב אותה ואני עזבתי אותה
ככה. אבל ידעתי שהחתולים שלי לא יאהבו את זה שאני מסתובבת עם
חתולת רחוב ועוד כזאת בלי עין.