ויקטוריה פיילד / מחנק |
מחטים דקרו את השפיות.
האמנתי שהחיים הם חלום
ששולח אותי למות.
לא חשבתי, לה הרגשתי כלום.
צללתי אל החושך אבודה.
והכאב שלי היה סתום
באבקה שנמסה.
ותעתוע של אושר גסס לידי.
עטפתי אותו בידיי בתקווה.
נתתי לו את שפיותי,
את הטיפה האחרונה שנשארה.
וכשהאור האיר בחלוני,
מצאתי עצמי לבדי.
מנסה לצאת מן החול הטובעני,
מנסה לנשום אוויר שלא שלי.
אולי אני מטורפת,
אבל נפשי כה חושקת
לחזור למוות ההוא לצידך,
למחנק שנתן בי נשימה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|