[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בטי סטייג' בופ
/
סתם יום רגיל

אוקי, זה משעמם ועזבו את זה שזה משעמם, זה ארוך - יותר מידי
ארוך!
זה סתם מחשבות שרציתי להוציא..באמת זה לא שווה את זמנכם, אלא
אם כן גם אתם משועממים בטירוף - ואז...חופשי...



מכירים את הימים האלו שאתם מתעוררים בבוקר ומרגישים חרא, בגלל
משהו שקרה יום לפני, ריב, סתם, עם החברה הכי טובה, ואז היום
ממשיך חרא, אתם מגיעים לבי"ס והוא יותר חרא, מדברים עם חברים
ואתם רק מרגישים...חרא?!
עד ש...עד שאתם רואים את זה שאתם רוצים (בנים, מפה זה יהיה
בגוף נקבה, סורי) את זה שעושה לך טוב כל כך רק מלהסתכל עליו?
שאת יכולה לטבוע בעיניים המדהימות הכחולות-בהירות שלו? שרק
מלגעת לו בשיער השחור הארוך החלק שלו עושה לך הרגשה של קרוב
לגמירה? עד שאת נזכרת - רצית אותו, הוא לא אותך, ואתם עכשיו רק
ידידים, ואת יודעת שגם ככה אם היית חברה שלו אז הוא סתם היה
פוגע בך, שכל הבנות כבר עברו עליו ורק את יודעת שמשום מה החלטת
שאת כל כך שונה - שאיתך הוא יהיה אחרת. ואז...הכל חוזר להיות
חרא...פי שלוש!
אז את מסיימת ללמוד במגמה שרק עכשיו את מסוגלת להודות שזאת
הייתה טעות חייך, מגיעה הביתה ורוצה להיות במחשב - אבל לא! אח
שלך - המתבגר הדביל והחרמן הזה רוצה להיות באייסיקיו עם מישהי
שהוא רוצה, אבל מכחיש את היותו מעוניין בה.
אז את מתעצבנת ובוכה לאמא שלך, מה שעוזר לך לקבל את המחשב
ליומיים הקרובים עם גרנטי שהוא לא יוכל אפילו להסתכל על
המחשב.
אז את פותחת את האייסי, ומצפה לאנשים...אז את כותבת לחברה הכי
טובה שלך - זאת שרבה איתך ואת כנראה איתה, והיא מגיבה לך
באיחור מה של חצי שעה ומתחילה להוציא עלייך את העצבים שלה. אז
את מדברת איתה ומנסה לפתור, וכשאת רואה שזה לא עוזר את עושה
כאילו לא איכפת לך יותר מכולם, והופה, היא נזכרת להתקשר ולהגיד
שהיא בכלל לא רוצה לריב ושזה מטומטם שמלכתחילה התחלנו לריב
ככה. ואז את מתעצבנת על אותו ידיד כי הוא הגורם למריבה (והיא
בכלל לא סובלת אותו - ואז פתאום הוא ממש נחמד כי הוא דואג לי
ומאד לחוץ מזה שאני עצבנית עליו...) והוא בשלו, פאנקיסט דביל,
לוקח את החיים בסבבה....
מכירה את הימים האלו?!

בקיבוץ יש לנו חדר אוכל, ולכל מי שמכיר קצת קיבוצים אז הוא
יודע שהחדר אוכל (חד"א) נסגר מהר מאד, אז זהו, ששלנו עדיין
מתפקד ומביא לנו אוכל שואה...אוכל שגדלנו עליו - ואנחנו כיום
רגילים לו - ומשכנעים את עצמנו שאנחנו אוהבים אותו. אז עליתי
לגג ותוך כדי מחשבות התאבדות סופניות הגעתי למסקנה שרק בגלל
הכאב אני מפחדת לעשות את זה, בוא'נה, ליפול/לקפוץ מגג נראה לי
חתיכת סיפור כואב. אז ויתרתי והגעתי למסקנה - לא חבל בגיל 17
וחצי, גם ככה כל שני וחמישי מתים אצלנו אנשים בקיבוץ...למה עוד
פעם, גם דימיינתי את החברה הכי טובה שלי בוכה ולמרות שהיא יפה
- כשהיא בוכה זה לא מראה מלבב במיוחד לעין אז אני אחסוך את זה
מאנשים...
אז בעודי עולה בסולם אני נזכרת - אף פעם לא הייתי על הגג
לבד...תמיד הייתי עליו או עם חברים בסתלבט של החיים - עלק
צופים על כוכבים נופלים או כל פעם שהייתי חרמנית, הייתי מעלה
לשם את הקורבנות שלי ומבצעת בהם את זממי (אח, החיים
הטובים...), אז אני עולה ומקווה שאני לא אמצא שם פתאום זוג
מתמזמז - הם יפריעו לי לחשוב...אני עולה ונשבעת... מהקיבוץ שלי
ביום יפה רואים עד חיפה!!! נוף מדהים... אני מסתכלת על האורות,
יושבת, עומדת, שוכבת אבל תמיד חושבת... אני מורידה את המעיל
שלי למרות שעל ההר הקטן שלנו יש 0 מעלות בלילה. נהיה לי חם,
כשהמוח שלי עובד נשרפים תאים - כמו מדורה קטנה מתפתחת לי שם.
אז אני חושבת לעצמי - מצד אחד בא לי שהוא יתקשר אלי וככה אני
אוכל לשמוע אותו, לצעוק עליו ולפתור את זה איתו, ומצד שני בא
לי למות, אבל זה כואב... אז הוא לא מתקשר, למה שייתקשר באמת,
הוא לא כזה, הוא דביל... במקום זה חברה שלי מתקשרת והיא לא
מבינה למה אני עונה לה - בפלאפון שלי! אז היא מבינה שהיא חייגה
בטעות את המספר שלי ולא את של מי שהיא רצתה - אז אני מתעצבנת
עליה ואומרת לה ביי...ומנתקת, אף אחד, אבל אף אחד, לא יפריע לי
לעשות מדורה! אף אחד!
תוך כדי שאני כבר קופאת מקור, כי מה לעשות היא הפריעה לי...
אני חושבת: "בוא'נה את קופאת מקור, שימי את המעיל המכוער שלך
כבר", אבל אין לי לי כוח לזוז...אז אני ממשיכה לקפוא
מקור...ואז אני חושבת על כל המקומות בגג הזה שהייתי בהם ועם
איזה אנשים, ואני מגיעה למסקנה השלישית או הרביעית שלי - אני
שרמוטה! איזה ארבעה אנשים הבאתי לגג ורק 2 מתוכם היו החברים
שלי! פפפ...מה קורה לי?! ואז גם הגעתי לעוד מסקנה - אני פרחה!
נכון אני נושמת מטאליקה וחיה בשבילם, נכון פרל ג'אם אצלי בפינה
חמה בלב, ראמשטיין בכלל, מיוז אין על מה לדבר, אבל אני אוהבת
ורוד, יש לי עגילים ורודים (עזבו את זה שחברה קנתה לי אותם
בצרפת - יש עליהם סנופי ורוד! כוסעמק!)
ואז...חשבתי אולי באמת כדאי שאני אקפוץ, עם הכאב אני אתמודד
שניה, אבל מה אני אעשה אחר כך, מי יבוא לקחת אותי, ואני מתה -
סבבה, הכל טוב ויפה - אח שלי בן שנה - לא יכיר אותי, חברה שלי
תבכה - ואנשים לא רוצים לראות את זה, אז נראה לי אני פשוט
אשלים עם העובדה שאני פרחה... טוב את זה עברתי...
אוף... כוסעמק, רציתי כוכבים היום אבל לא...יש עננים. למה שאני
אקבל את מה שאני רוצה?

קיצר אני הולכת מהגג...עם המסקנות הבאות:
1) לא טוב בשבילי לחשוב.
2) הידיים שלי מסריחות ומטונפות ממה שהיה על הגג ואם אמא תראה
את זה אני מתה - עם הרבה כאב.
3) פו הדוב...לא כל כך חכם כמו שהוא תופס מעצמו.
4) אנשים שעושים ראסטות (במיוחד בנים) הם אנשים מכוערים
שיודעים שראסטות יעשו אותם עוד איכשהו מושכים, ובלי להתנפל -
החבר הראשון שלי היה לו ראסטות - אז סתמו.
5) על הגג הזה אני עולה רק כאשר יש לי בן זוג להתמזמזויות.
6) עדיין קר לי למרות שאני עם מעיל

חרא של חיים!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פייר וול זה לא
הכינוי באנגלית
לחומת מגן?


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/2/05 1:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בטי סטייג' בופ

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה