שוב שמך חדר למחשבותיי
כסכין שחוצה לב אדם לשניים.
היית החטא שעל שפתיי.
היית העוורון שבעיניים.
ניסיתי למחוק שמך מנשמתי הפצועה,
אך נשארת עדיין.
פעם בחרתי לטבוע יחד איתך,
אבל לא במים.
בדם. בדם שלי ושלך.
בדם אותו בכינו במקום דמעות.
ומאז נעלם העולם שהיה,
השמות שמילמלנו אינם עוד.
לא נחרטה בזכרוני אפילו דקה
של שמחה לצידך.
הפכת לכאב בכל פינה
שמזכירה אותך.
ואני מאד מנסה לפרוש כנפיים,
להמריא ולהשאיר הכל מאחור.
אבל אתה נשארת עדיין-
חור ריק ושחור.
עוד אחד בליבי החלול.
עוד אחד בליבי השכול.
ולפעמים אני בוכה בדם, עדיין.
לא שלי, לא שלך.
בדמם של אלה, שכאשר נפתחו השמים,
אותם בלעה האדמה.