מוציאה את הקופסה המאובקת
ומנערת ממנה את פרורי האבק שהצטברו עם השנים
"כל כך הרבה זמן" חשבתי לעצמי
יש שם פחד
אבל ממה?
אני פותחת אותה וממנה יוצא ריח חריף של נפטלין...
הניירות הקטנים והמקופלים לא דהו או התקמטו
למרות הזמן הרב...
ואז... מוציאה את המכתב הראשון...
פותחת אותם אחד אחד כשעיניי מתפוצצות. רצון לבכות.
זורקת את כולם בזריזות פנימה לאחר שכל אחד מהם העביר בי תחושה
של זרם של תשוקה, של חשק להיות נאהבת...
מחזירה את קופסת מכתביך למגירה...
ותוהה לעצמי "למה העברת  אצלי תחושות רק במכתביך?"