עדינה, הקטנה, רכה כמו משי.
מלל לא יוצא מפיה,
רק צלילים כסופים,
המהפנטות את אוזניי ואת קדקודי.
סומא בחושך האפילי,
את דמותה אני רואה.

על המסך מתנגן סרט מצוייר,
גיבורי-על מצילים את העולם,
בעזרת קסם.
"אוי אלוקים! תן לי כישוף!
לכבוש את לבה כמו בסרט."

"הוא חמוד, הנער המתבגר",
היא אומרת לעצמה.
"פני ילד לנער הפיקח,
אך האם יפקח את עיניו ויראה
כי אין כאן עתיד.
הוא פשוט לא מבוגר!"
היא מתרצת לעצמה, תירוצים מפוקפקים.
"בעצם הוא לא הטיפוס שלי.
הוא בכלל לא חמוד!"

למחרת, מקבל הודעה;
"נהניתי גם כן, היה נהדר!
אך נפרדתי מחבר, לא הרחק מכבר."
וכך נגמר הקשר,
ואני נשאר,
ילד,
עיוור.