אני מצטער.
כן כן, אני מתנצל בפניך, אתה יודע מי אתה.
ואתה גם יודע שמגיעה לך התנצלות.
אני לא מבקש את סליחתך, אין לי זכות לבקש אותה...
אני רק רוצה שתדע שאני מצטער, מצטער על מה שעשיתי, ומצטער על
זה שאיבדתי אותך.
לא אזכה בך שוב, אינני ראוי לך, אבל חבל לי שזה נגמר ככה.
אמנם לא יום הכיפורים כעת אבל זה יום הולדתי, אז שתדע שאני
חושב על איך אכזבתי אותך ואיך יצאתי מה זה מניאק גם ביום
ההולדת שלי, 18 עוד, לא סתם.
היו לנו תוכניות גדולות, תכננו לשכור דירה ביחד, להיות שותפים
מגניבים כאלה, היינו יחד אחד בשביל השני גם בתקופות הקשות וגם
בתקופות הטובות.
ואני, כהרגלי בקודש, חייב לקלקל הכל לכולם.
אני מתאר לעצמי שאתה די אדיש לכך שאיבדת אותי, לך תמיד היו
עשרות חברים, אבל לי תמיד היית החבר האמיתי היחיד.

ואני קלקלתי גם את זה.
אז אני יושב כאן מבועס, כי באמת היית חבר נהדר, וכותב מכתב
שסביר להניח שלעולם לא תראה בו אני מבקש סליחה שוודאי לא
תסלח.
אני יודע, עבר מאז זמן לא מועט, אבל הייתי צריך להשלים גם עם
הטעות שלי עצמי, אתה יודע שלא קל לי להודות בטעויות...

רבע שעה עברה בין כתיבת המשפט האחרון לבין כתיבת המשפט הזה,
רבע שעה שביליתי בבהייה במסך לבן מנוקד בשחור ופס שחור אחד
מהבהב, רבע שעה שביליתי בניסיון לחשוב מה עוד אני יכול להגיד -
ואין.
בקשת סליחה עלובה - אני יודע.
אינני ראוי למחילה - אני גם יודע.
אבל בכל זאת, רציתי שתדע שאני יודע שהייתי לא בסדר.



מוקדש לחבר נהדר שזכה ליחס לא הוגן.