"שיט!", היא שמעה את עצמה אומרת, "כבר תשע, הוא אמור להגיע כל
רגע".

היא בדיוק נכנסה למקלחת כשהיא הסתכלה על השעון. בשעה האחרונה
היא הייתה עסוקה בלדבר בטלפון, עם החברה הכי טובה שלה, וניסתה
לחשוב לאן הוא יקח אותה. הרי זה היה ברור לה שלכבוד יום השנה
השלישי שלהם הוא יקח אותה לאנשהו מיוחד, הרי שלוש שנים לא
הולכות ברגל. הם כבר לא צריכים לקבוע שעה, זאת מסורת שלהם,
שביום השנה החודשי שלהם הוא בא לאסוף אותה בתשע והם יוצאים, רק
שניהם, לציין את הערב הזה. הם היו תמיד מתלבשים יפה, הולכים
לארוחת ערב, או לשתות קפה, או אפילו, כמה פעמים כשמזג האוויר
איפשר את זה, בגינה או בפארק, עם שמיכה, קצת אוכל, בקבוק יין
והשמיים, שכולם רק של שניהם באותו הרגע. ככה, כבר שלוש שנים,
וזאת תהיה הפעם השלושים-וחמש.

בפעם הראשונה שהם יצאו, הוא בא לאסוף אותה בתשע, והיא הייתה
נרגשת. הם נפגשו רק שבוע לפני זה, בדרך הרגילה - באיזה בר
בתל-אביב, הוא בא עם חברים שלו, היא באה עם חברה קצת אחריהם
וכבר לא היה מקום לשבת, אז הם הזמינו אותן להצטרף (שבנות כאלה
יפות יעמדו?) והקליק כנראה נוצר אז, כי הם דיברו כל הערב (זה
היה כמו לדבר עם החברה הכי טובה שלו), ובסוף הוא אזר אומץ
וביקש את הטלפון שלה (למרות שהוא מעולם לא עשה את זה). היא
הסכימה בביישנות (הוא נורא מצא חן בעיניה כבר כשהן נכנסו), והם
דיברו כל ערב מאז. כשהם נפגשו הייתה התרגשות הרגילה אפילו יותר
גדולה מתמיד. הם נסעו לבית קפה שקט בקיבוץ לא רחוק מהעיר שלה,
ישבו ולא הפסיקו לדבר. דיברו ודיברו ודיברו, עד ששמו לב
שהמלצריות מסתכלות עליהם בקוצר רוח וכל המקום ריק ומסודר.
מלבדם.
את השיחה הקולחת שלהם הם המשיכו באוטו, ורק כאשר השמש הציצה
מעל האופק במזרח, הם הבינו שהם חייבים להיפרד וללכת איש איש
לביתו. הם נפרדו, כמו בכל השירים, בנשיקה, וידעו שעכשיו זה
מתחיל.
כל פגישה שלהם לוותה בפרפרים, גם אחרי שנה, וגם אחרי שנתיים.
את המסורת, של השעה תשע כמובן, הם שמרו באדיקות. בשלישי בכל
חודש הוא היה בא לאסוף אותה בתשע, והיא ידעה שעליה להיות
מוכנה. הוא תמיד חיכה לה עם חיוך בסלון בזמן שסיימה להתייפייף
בשבילו, ותמיד אמר לה את אותו משפט: "את יכולה להפסיק להתאפר,
בשבילי את הכי יפה, לא משנה מה", והיא הייתה מחייכת אליו
ונמסה, וניגשת אליו ומנשקת אותו קלות על שפתיו.
השמחה הייתה רבה אפילו יותר מפעמיים בשנה, כי ימי ההולדת שלהם
חל באורך פלא ובצירוף מקרים מוזר, בשלישי לחודש, היא באפריל
והוא בינואר. הימים האלה, יחד עם יום השנה, היו מאושרים אף
יותר.

היא התקלחה במהירות, בידיעה ברורה שהוא הרי לא יכעס. כל היום
הרי ניסתה לחשוב מה הוא מתכנן ליום השנה השלישי שלהם, והרגישה
שזה יהיה שונה. יצאה לה מהמקלחת עטופה במגבת, תוהה אם הוא כבר
הגיע, משראתה שלא, נרגעה והמשיכה להתארגן.
היא נזכרה בפעם היחידה שלא הצליחו לשמור על המסורת. זה היה
לקראת סוף שירותו הצבאי. איך דאגה כששמעה על הפיגוע ההוא, ואיך
שמחה לראות את דמותו ביום שאחרי.

ייבשה את שיערה החלק, סירקה אותו, אספה אותו ברישול כמו שהוא
אוהב, והחליטה ללבוש בדיוק את אותם הבגדים שהיא לבשה באותו
ערב. את אותה שמלה שהעלתה חיוך על פניו כשאמר שהוא לא חשב
שצריך להתלבש כל כך יפה, השמלה השחורה עם המחשוף, שתלויה עליה
גם היא ברישול מכוון, את השרשרת העדינה של סבתה, את נעלי העקב
העדינות. היא התאפרה בעדינות, כמו שהוא אוהב אותה והיא אוהבת
שהוא אוהב, מזגה לעצמה כוס יין ועיינה בעיתון שהיה מונח על
הספה, וחיכתה.

משהביטה שוב על השעון, גילתה שנרדמה לחצי שעה, אך הוא לא הגיע.
היא בדקה את הסלולרי שלה, וראתה שלא קיבלה שום הודעה. דאגה
החלה להתגנב לליבה, והיא פתחה את הטלוויזיה. ערוץ 2שידר את
שידוריו הרגילים, אך היא הפטירה לעצמה בדאגה שבמדינה כמו שלנו,
זה כבר לא אומר כלום. גם הערוצים האחרים לא הראו סימנים של
משבר או של אסון, ואף לא באינטרנט. היא ישבה וחיכתה.
הייתכן שהוא לא הופיע לפגישה שלהם? האם כך הוא בוחר לסיים את
הכל? הרי הם רבו יותר מפעם אחת, אבל השלימו, ותמיד בשלישי לכל
חודש, בשעה תשע הוא היה מגיע עם חיוך, ועם הטקס הרגיל.
הדאגה, כמו מפלצת שבעה, החלה להתפשט בגופה. היא התקשרה לחברתה
הטובה ביותר. "הוא לא הגיע, מיכל, הוא לא הגיע!". היא הרגישה
את הדמעות מתחילות לטפס בגרונה. "נמאס לו ממני, אני אומרת לך,
הוא פשוט לא רוצה בי יותר, הוא לא יבוא אף פעם!".
בצד השני של הקו היא שמעה את מיכל בוכה. "הכל בסדר, מיכלי?",
שאלה את חברתה, "הוא הרי עזב אותי, לא אותך, מיכלי, אל תבכי".

"ענבל", שמעה קול חנוק מעברו השני של הקו, "ענבלי יפה שלי, את
יודעת שהוא לא יגיע, את הרי יודעת את זה בדיוק כמוני! אני כל
כך מצטערת, מתוקה שלי, אני כל כך אוהבת אותך, וכל כך מצטערת.
הוא לא יגיע! את חייבת להרים ראש, חמודה שלי, הרי הוא מת כבר
עשרה חודשים".